בשבע מהדורה דיגיטלית

אדמו"ר של כלל ישראל

הוא עבד כחשמלאי, נלחם ב'הגנה' והתרחק מפוליטיקה, אבל גם החוגים הקנאים ביותר הכירו בגדלותו התורנית.

יוסף ארנפלד , י"ג באב תשע"ה

קיבל כמתנת יום הולדת קונטרסים של חידושי תורה מהבחורים. רבי אליעזר הגר זצ"ל
קיבל כמתנת יום הולדת קונטרסים של חידושי תורה מהבחורים. רבי אליעזר הגר זצ"ל
צילום: ארכיון אתר 'בחדרי חרדים'

"על אף יובל השנים, עדיין עומדת לעיניי דמותו החביבה של אחיכם היקר... הי"ד, שהיה לכולנו אח ורע. במיוחד זכור עליי היטב נכונותו תמיד להתנדב לכל הפעולות המסוכנות והקרבתו הנפלאה בכל עת למען חבריו. ראיתי את אחיכם הי"ד בשעת הקרב, כאשר עמדנו על נפשנו ברמת יוחנן. לכתחילה היה נראה שפציעתו לא הייתה אנושה, סבל ייסוריו בשקט ולחובשים אמר שיטפלו תחילה בפצועים קשה. כזה הוא היה וזכרו לא ימוש מאיתנו. יהי רצון שה' ירחם על עמו ונקם ישיב לצריו וישכון ישראל לבטח במהרה בימינו אמן".

קצת קשה להאמין שזהו מכתב שכתב אדמו"ר חסידי למשפחה שכולה, חמישים שנה אחרי נפילת בנם. מפתיע לגלות כי אותו אדמו"ר גם לא מנסה להסתיר את עברו הקרבי כלוחם.

האדמו"ר שברח מהמינוי

הכותב הוא הרב אליעזר הגר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, שבימים אלה מלאו שלושים לפטירתו.

האדמו"ר, שנפטר בשיבה טובה בגיל 91, עמד בראש קהילת סערט ויז'ניץ החיפאית למעלה מחמישים שנה. כעת ממשיך אחריו בכהונה בנו יחידו, רבי יעקב הגר. בכדי לעשות קצת סדר בחצר הויז'ניצאית, נחזור אל מייסד שושלת ויז'ניץ – רבי ישראל הגר, בעל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ. בנו רבי חיים מאיר הגר – בעל ה'אמרי חיים', הקים את שיכון ויז'ניץ בבני ברק. אחיו רבי ברוך הגר – בעל ה'מקור ברוך', התיישב בחיפה והקים בה את חסידות סערט-ויז'ניץ, על שם העיר סערט שבה כיהן כרב ואדמו"ר ברומניה קודם עלייתו. 

האדמו"ר רבי אליעזר הגר נולד לאביו האדמו"ר רבי ברוך הגר בעיירה גרוסוודיין שברומניה, במוצאי יום הכיפורים תרפ"ה. בצעירותו גדל והתחנך על ברכי סבו רבי ישראל הגר זצ"ל, שחיבבו עד למאוד והיה לומד עמו בחברותא. בשנת תש"ז עלה לארץ באוניית מעפילים, נעצר בנמל חיפה ונכלא במחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורו הצטרף ל'הגנה' והשתתף בשחרור חיפה והגליל כלוחם בחטיבת כרמלי.

בשנת תשי"א נישא לרעייתו הרבנית חיה צירל, בתו של רבי שלום עוזר ברוין זצ"ל מקריית אתא, שנפטרה בשנת תשס"א. לאחר פטירת אביו האדמו"ר בתשכ"ד, הוא מונה לממשיך דרכו בהנהגת החסידות. אחיו, רבי משה הגר זצ"ל, מונה לשמש בתפקיד ראש ישיבת 'יחל ישראל - סערט ויז'ניץ'.

שירותו בצה"ל ולחימתו בקרב ברמת יוחנן לא היו הפרטים הייחודיים היחידים בקורות חייו של האדמו"ר. לפני תחילת כהונתו באדמו"רות הוא לא היה אברך מן המניין אלא עסק במקצועו כחשמלאי. גם במהלך אדמו"רותו התרחק מאוד מהתככנות הפוליטית. במשך שנים רבות דאג שבבחירות המוניציפליות בחיפה תהיה חזית דתית אחת, כשכל ההסכמים נעשו אצלו בבית.

"אחד הדברים המרכזיים שמעידים על הגדלות שלו הוא הדרך הלא פשוטה שממנה הוא התחיל", משחזר הרב שמחה שטטנר, נשיא ישיבת 'נחלת ישראל' וחבר הנהלת מוסדות סערט ויז'ניץ. "בתקופה שאביו נפטר, הוא לא היה אברך אלא עבד לפרנסתו. הייתה בו כמובן אהבת תורה עצומה. הוא היה קם בארבע לפנות בוקר ללמוד, והייתה לו חברותא עם אבא שלו ועם אחיו. לא זו בלבד, אלא ששירת בצבא, שזה לכאורה מום גדול מאוד, מה שאומר שהוא התחיל במינוס גדול. אבל במשך השנים הוא זכה להכרה מכל גדולי עולם, כולל סאטמר, תולדות אהרן וכל חוגי הקנאים. זה לא שמישהו מהם השתנה, אלא הכול הכירו בגדלותו העצומה, שיש כאן משהו מיוחד.

"דבר נוסף שמעיד על גדלותו הוא העובדה שהוא התמנה רק שנה אחרי פטירת אביו. הוא היה עניו שבענווים ולא רצה להתמנות. התקיים בו ממש כפשוטו שכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. אחרי הפטירה של אביו הוא לקח את בני ביתו ועזב את הארץ. ישב שנה שלמה בלונדון שבאנגליה, ורק הוא בעצמו חזר לארץ ליארצייט הראשון. רק אז, בעקבות הלחצים הרבים, הסכים להתמנות, כאשר בני המשפחה שלו נשארו עדיין בחו"ל וחזרו ארצה רק כמה חודשים אחרי כן".

למרות היותו בן בית אצל האדמו"ר, הרב שטטנר הוא דמות חריגה מעט בנוף הויז'ניצאי. היותו בוגר ישיבת מרכז הרב ומגוריו ביישוב מיתר שעל גבול דרום הר חברון, אינם דבר מצוי כל כך בקהילה החסידית. הקשר שלו עם סערט ויז'ניץ התחיל עוד בימי סבו, והתחזק אצלו עד כדי כך שהאדמו"ר מינה אותו אישית להיות חבר הנהלת המוסדות. "האדמו"ר הקודם, בעל ה'מקור ברוך', היה הסנדק בברית שלי. כבר בילדותי הייתי הולך אליו עם סבי ז"ל מצד אמי, שהגיע ממשפחה של חסידי ויז'ניץ. כשהאדמו"ר הקודם נפטר הייתי בן שמונה, בעקבות כך ניתק הקשר למספר שנים", משחזר הרב שטטנר.

הקשר של הרב שטטנר עם האדמו"ר הנוכחי החל בנסיבות קצת מפתיעות. "בילדותי גדלתי בחיפה בשכונת הדר הסמוכה לרמת ויז'ניץ. בהמשך עברתי עם הוריי לשכונת כרמל הרחוקה יותר. בבוקר של אחת השבתות, כשהייתי בן 16 בערך, אמרתי לאבי ז"ל שאני יורד להתפלל בויז'ניץ. לא הייתה לכך סיבה הגיונית, כזכור זה היה אחרי נתק של מספר שנים. ירדתי להתפלל שם וישבתי בסוף בית המדרש, שהיה מאוד קטן באותם ימים. כמובן שהייתי חריג בנוף שם, בחור צעיר עם בלורית וכיפה סרוגה. ניגש אליי יהודי אחד לשאול מי אני. אמרתי לו שאני הנכד של יענקל שנרך ז"ל, שהיה מזקני החסידים. אחרי התפילה כולם עוברים לפני האדמו"ר להגיד גיט שאבעס. עברתי עם כולם, ואיך שאני מגיע ליד האדמו"ר הוא הושיט את ידו. זה היה דבר חריג, בדרך כלל הוא לא מושיט יד, עוברים לפניו במהירות, בחצי ריצה. ניגשתי אליו והוא הזמין אותי להיכנס אליו הביתה לקידוש", הוא מספר. "זה היה לפני 44 שנים, ומאז אני שם. במשך השנים הקשר הלך והתהדק יותר ויותר. כמעט לא עשיתי שום דבר בלעדיו בכל עניין. הוא היה בכל הצמתים החשובים שהיו לי בחיים. מישהו שאל אותי אחרי הלוויה איך אני מרגיש, אמרתי לו: יתום פעם שנייה, כפשוטו".

דמות מעניינת נוספת שמחוברת לחצר סערט ויז'ניץ היא הרב משה הגר, ראש המכינה ביתיר, שמחזיק בקשרי משפחה ענפים עם השושלת הויז'ניצאית. האדמו"ר היה בן דוד של אביו. "היינו נוסעים הרבה לסערט ויז'ניץ בחיפה לימים נוראים. אבא שלי היה איתו עוד באירופה, לפני השואה ובשואה. הם היו בני דודים קרובים והיו להם קשרים אישיים מאוד טובים. לא פעם היו מתייחדים ביניהם, זורקים הצדה את כל העוזרים של הרב'ה, ומדברים ביניהם כחברים מאוד טובים", הוא נזכר. "הוא לא הסתיר את זה שהוא לחם בצה"ל, וסיפר לי כמה פעמים על הקרבות שהשתתף בהם ברמת יוחנן".

החסידים נשלחו לנגן בצבא

אחת הנקודות שחוזרות אצל כל מי ששוחחנו איתו על האדמו"ר, היא האהבה הבלתי רגילה שהייתה בו לכל אדם.

החיוך האבהי והטוב, הקירוב שלו לכל אדם, לא משנה מי הוא. למרות שהיו לו כמה אלפי חסידים, לפעמים הייתה תחושה שהוא האדמו"ר שלך בלבד, מספרים מכיריו. הסיפור הבא ממחיש זאת: אשתו של אחד החסידים הייתה צריכה לעבור ניתוח. למחרת הוא התקשר לאדמו"ר לעדכן שהניתוח עבר בשלום. שאל אותו הרב'ה: מתי נגמר הניתוח? ענה החסיד: בשתיים לפנות בוקר. החזיר לו הרב'ה: למה התקשרת רק עכשיו? החסיד התנצל: לא רציתי בשעות כאלה להתקשר הביתה, בטח בני המשפחה ישנים. ענה לו האדמו"ר: אשתך עוברת ניתוח, ואני ישן?

על מקרה דומה מעיד הרב שטטנר: "לפני כ‑20 שנה, האדמו"ר ישב שבעה על אחד מאחיו, והגעתי לנחם אותו. חשוב לזכור שהאדמו"ר לא יושב ומחכה שמישהו יבוא לנחם אותו. להפך, בבית יש המולה רבה, המון אנשים שלפעמים גם מחכים בתור להיכנס. הוא ישב שבעה בחדר שבו נהג לקבל קהל, ומדובר בחדר לא גדול. ישבתי שם, ופתאום אני רואה שהוא מסמן לי להתקרב אליו. הייתי נבוך, ניגשתי אליו והוא שאל אותי: מה שלום הרבנית שלך? זה סיפור מדהים, כי שלושה או ארבעה חודשים לפני כן, לאשתי הייתה בעיה בריאותית. לאורך כל התקופה היינו בקשר, הוא היה מתקשר אליי ומתעניין מה קורה. אבל באמצע השבעה - זה מה שעניין אותו באותו רגע", הוא מספר בהתפעלות.

הייתה לו אהבה גדולה לילדים, מספר הרב שטטנר. מאז השואה, הוא לא יכול לראות ילד סובל או לשמוע ילד בוכה. "הוא הקרין אליהם אהבה בלתי רגילה, כל ילד שבא – הוא היה מחבק אותו ומנשק אותו". לפני כארבע שנים הגיע אליו הרב שטטנר עם הנכד שלו, לסעודה בשבת בבוקר. לאורך כל הסעודה האדמו"ר לא הרפה מהנכד וכל הזמן דאג לו: למה אתה לא אוכל? זה לא טעים לך? במשך זמן ארוך הוא לא התעסק עם שום דבר אחר חוץ מהילד.

העולם שסבב אותו, ובמיוחד בחיפה, לא הסתכם בקהל החסידים. "שיכון ויז'ניץ היה ליד סניף בני עקיבא בהדר, שזה היה פעם הסניף המרכזי בחיפה. כתוצאה מהקרבה הזאת, נוצר קשר בין הציבור הדתי-לאומי לבינו", מספר הרב משה הגר. "הוא גם שלח תלמידים שלו פעם לבקעת הירדן, בתקופה חמה ביטחונית. הוא שלח אותם להשתתף במילוי שקים וביצורים, לנגן בצבא. כשהייתי מג"ד, חיים בנט (מלחין וזמר המשתייך לחסידות, י"א) הגיע מטעמו לגדוד לשמח את החיילים, כך שהוא לא היה מנותק".

האדמו"ר היה כאמור מחובר לקבוצות שונות באוכלוסייה. אריה יואלי, עורך אתר 'סרוגים' ותושב חיפה, מספר על המגוון האנושי הרחב אצל האדמו"ר: "בטישים המיוחדים, כמו שבת שירה או שביעי של פסח, מגיעים בנוסף לאנשי שכונות נווה שאנן ואחוזה, גם חבר'ה ממקומות יותר רחוקים. לא אחת בלטו בפאותיהם הארוכות חבר'ה מיצהר, שמסתבר שסבא שלהם נלחם עם הרב'ה במלחמת העצמאות ועד היום הם בקשר עם החסידות. גם במדורה של ל"ג בעומר מגיעים חבר'ה דתיים ואפילו חילונים כדי שהרבי יגזוז לילד את התלתל הראשון בטקס החלאקה".

מגע יומיומי ואבהי עם התלמידים בישיבה. האדמו"ר עם חסידיו צילום: חדשות 24

"אין שביל בגליל שלא הלכתי בו"

לאדמו"ר הייתה אהבת ארץ ישראל עמוקה. בחדר של הגבאים בביתו יש עץ שצומח בתוך הבית. מה עושה שם עץ? מקורביו מספרים כי כשהרחיבו את הבית, היה עץ בגינה. האדמו"ר לא היה מוכן בשום פנים שיכרתו עץ שגדל בארץ ישראל, והפועלים נאלצו להקיף את העץ עם הקיר. בהמשך זכו אפילו לקיים את מצוות שילוח הקן בעץ הזה.

גם נופי הארץ ושביליה לא היו זרים לו. מספר הרב שטטנר: "לפני 15 שנה היינו בטיול משפחתי בגליל והלכנו בנחל עמוד עליון. באותה תקופה של ימות הקיץ, הרב'ה היה נופש בדירה שהייתה לו בהר כנען. כמובן שהלכנו לבקר. נכנסנו אליו וסיפרנו לו שאתמול טיילנו בנחל עמוד, אז הוא אמר: מאז שעליתי ארצה אהבתי את הגליל וכבר אז ראיתי בע"ה שיהיה לי בית בגליל. דע לך שאין שביל או ואדי בגליל שלא הלכתי בו ברגליי".

הנושא של הגירוש והפקרת היישובים עלה לו בבריאותו. הוא לא היה יכול לעשות הרבה בעניין, אך היה לו כאב גדול מכך. "כשבאנו אליו בענייני ארץ ישראל, הוא מאוד האיר לנו פנים", נזכר הרב דוד דודקביץ', רב היישוב יצהר. "הרגשנו שזה היה מאוד אכפת לו, לא מתוך רחמים, אלא מתוך שזה נושא משותף. הייתה לו את היכולת של 'עמו אנכי בצרה'. כך הוא שידר בכל העניינים". גם הרב משה הגר מעיד על כך שבנושא המאבקים על שלמות הארץ "חשתי שהוא קרוב מאוד לדעותיי".

הרב שטטנר מספר גם על התקופה של גירוש ימית: "שאלתי אותו אם לרדת לימית. הוא אמר לי: תרד. דע לך שלצערי הרב הגירוש יהיה, יהרסו שם הכול ולא יעזור שום דבר, אבל תלך ותמחה. אי אפשר להפקיר מקומות בארץ ישראל ככה סתם, שזה יעבור בשקט. את הנסיגה לא תעצור, אבל מחאה - חייבים למחות".

ההתיישבות ביהודה ושומרון הייתה קרובה ללבו. בתו נישאה לרבה של תל ציון הרב קורנרייך, וגרה שם שנים רבות עד שלאחרונה הם עברו לבית שמש. הייתה תקופה שהאדמו"ר היה מגיע לביתם מספר ימים בשנה כדי לבקר ולנוח. הוא היה מתעקש שהוא רוצה לטייל, ורצה גם לנסוע דווקא ב'ציר הזבל' בין בית אל לפסגות. הוא גם עודד רבות את ההתיישבות בירושלים וביישובים אחרים, כפי שמעיד הרב שטטנר: "אחרי שהבן שלי התחתן, הוא רצה שנעזור לו בקניית דירה בשכונת מעלה זיתים בירושלים. זה היה ממש בהתחלת הבנייה בבניין הראשון. הלכנו לשאול את הרב'ה האם כדאי להשקיע כל כך הרבה כסף במקום כזה, והוא אמר לי במילים האלה: מה שיהיה בירושלים, יהיה בחיפה. אין מה לחשוש. בהמשך הוא גם ביקר בעצמו במעלה זיתים. מצד שני, בן אחר שלי גר בחרשה והלך לשאול את הרב'ה, והוא שתק ולא אמר כלום. בסוף הסכים לומר: 'אני לא יכול להגיד למישהו ללכת למסור את הנפש כשאני לא עושה את זה'".

הרב משה הגר זוכר את ביקור האדמו"ר בביתו ביתיר כשהוא ישב שבעה. "לאחר מכן הוא הלך לאתר סוסיא. הוא לא חשש לעבור את הקו הירוק". הרב שטטנר היה מאלה שסיירו איתו בסוסיא: "דאגנו שם להדרכה והרבי סייר רגלית בכל האתר, למרות חולשה גדולה ברגליו, לא ויתר על שום נקודה, שאל והקשה. בסיום הסיור התפללנו מנחה בבית הכנסת העתיק".

הרב דודקביץ' מתאר את דמותו כרב'ה שהיה במגע יומיומי ואבהי עם התלמידים בישיבה. אהבת התורה שלו הייתה עצומה. במשך השנים הוא היה מעורב בכל מה שקורה בישיבה ובשאר מוסדות החינוך. הייתה חשובה לו התמדה בתורה: הוא דאג שיהיו סדרי לימוד בבוקר עוד לפני התפילה, סדרי לימוד בלילה, ושכל בעלי-הבתים יבואו בשעה קבועה לשמוע שיעורים.

במיוחד היה יקר לו הלימוד בעיון. הרב שטטנר מספר על הטיש הקבוע שהיה עורך בכל מוצאי יום כיפור לכבוד יום הולדתו. המתנה שהוא היה מקבל מהישיבות הייתה קונטרסים שלמים של חידושי תורה. כשרצו לשמח אותו, היו מביאים לו רשימת שמות של בחורים שלמדו אלפי שעות ברציפות.

בלי סיפורי מופתים

המלחין הידוע ר' חיים בנט מוכר לכולנו משירים רבים שהלחין כמו "מכניסי רחמים", "נר לרגלי", "אבינו אב הרחמן" ועוד. בנט, חסיד סערט ויז'ניץ, נחשב למלחין של כמה מנכסי צאן ברזל במוזיקה החסידית. לא הרבה יודעים שמאחורי חלק גדול מההצלחה שלו עומד האדמו"ר. "התחלתי להלחין בגיל 17, כשהייתי בחור ישיבה. זה עוד לפני החתונה והרב'ה היה בראשית מלכותו. לא העזתי לשיר בטיש, אבל פה ושם הוא שמע שאני מלחין וביקש שאשמיע לו. הוא מאוד נהנה וביקש שאשיר את השירים גם בטיש, ודחף אותי לעולם הנגינה. רק כדי להבין את המצב, אלו היו שנות ה‑70, לא כמו היום שאנחנו מוצפים במאות זמרים. היה רק את בן ציון שנקר, דוד ורדיגר, פרחי ניו-יורק וניגוני חב"ד. זה עוד לפני התקופה של אברהם פריד ומרדכי בן דוד. למעשה הוא דחף אותי לתקליט הראשון שהוצאתי, זה היה דבר אמיץ מאין כמוהו. כולם הרימו גבות שפתאום אחד לא מוכר קופץ למים האלה. הוא עודד אותי וראה שב"ה יש לי בזה עתיד.

"באחת השיחות ששוחחתי איתו על זה, הוא אמר לי: אני רואה שיש לך דברים יפים. איך אתה עושה את השירים, יש לך ידע מוזיקלי? עניתי לו שלא, הכול מהלב. הוא אמר לי: אבל צריך לדעת מה עושים, צריך להבין את זה. יש תורת המוזיקה, כדאי ללמוד את זה. כשרמזתי לו 'כסף מנלן', כי הייתי אז אברך עם שלושה ילדים קטנים, הוא אמר לי: תמצא לך מורה פרטי ואני אשלם. במשך שנתיים למדתי אצל מורה פרטי שהיה מוותיקי היישוב היהודי בחיפה והרב'ה שילם לי את הלימודים. זה היה אז חידוש גדול. למדתי מוזיקה וזה עזר לי מאוד אחר כך לעשות הרמוניה, עיבודים ומקהלות ילדים – אחת מהן הייתה אפילו ביישוב נריה למשך שנתיים", משחזר בנט וקובע: "אם לא הראייה הרחוקה של הרב'ה - אני לא יודע איפה הייתי היום".

מאחורי הניגון המוכר של "מכניסי רחמים" מסתתר סיפור מרתק, אותו ניאות בנט לשתף עמנו: "מדי שנה אני מלחין לחגים שיר חדש ששרים אצל הרב'ה. את הניגון המוכר של "מכניסי רחמים" הלחנתי בשנת תשמ"ט. שרתי את זה פעם ראשונה לפני הרב'ה וחשבתי שזה שיר יפה, אבל עוד לא ידעתי כמה הוא יכבוש את העולם. סיימתי לשיר את השיר עם המקהלה, והרב'ה אומר לי: חיים, עוד פעם. שרתי עוד פעם וראיתי שהרב'ה מתמוגג. במוצאי שבת סליחות נכנסתי לרב'ה כדי להתברך, אז הרב'ה אומר לי: חיים תשמע, השיר הזה הוא מאוד מיוחד. יש שני סוגי שירים: סוג אחד של מנגינה בלי מילים, אבל עם כוח אדיר – כמו ארבע בבות של בעל התניא. מצד שני, ישנן מילים כל כך חזקות שהן לא צריכות מנגינה. כשאני אומר בסליחות 'מכניסי רחמים', אני לא צריך מנגינה, המילים כל כך חזקות. פה אתה לקחת גם מנגינה חזקה וגם מילים חזקות, צירפת אותם יחד ויצרת מגה-ניגון. רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים שהניגון הזה כל שנה ושנה שרים אותו, הבנתי כמה שהרב'ה קלט את העוצמה של השיר הזה".

לסיום אומר הרב שטטנר: "שאלו אותי אם אני יכול לספר איזה מופת וסירבתי. לא כי לא היו מופתים, אלא שזה לא הנושא. בעיניי לספר רק מופתים זה למעט את הדמות".