הצגה לילדים: יש סודות שצריך לגלות

ההצגה של נועה אריאל חושפת בפני ילדים שנפגעו ממבוגרים את החובה והיכולת לגלות סוד: על המבוגרים להיות נכונים לשמוע ואז הם יספרו.

שמעון כהן , י"ט באב תשע"ה

להקשיב לציפור
להקשיב לציפור
צילום: בלומברג תקשורת



טוען....

עשרות אנשי חינוך, מטפלים ורבנים הגיעו ביום רביעי האחרון לערב השקת ההצגה "ציפור קטנה לחשה לי", של הבובנאית נועה אריאל. ההצגה מיועדת לילדים ועוסקת בנושא הרגיש של פגיעות מיניות בילדים וחשיבות שיתוף ההורים ואי שמירת הסודות. על ההצגה שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם נועה אריאל הקוראת לעוד ועוד יוצרים לעסוק בתחום מציל הנפשות הזה.

ההצגה מתארת את סיפורם של הציפור הקטנה שמחפשת זרעונים צבעוניים, והציפור הגדולה שמבטיחה לתת לה אותם בסוד. במסגרת הסוד, הציפור הגדולה גם קובעת שכתנאי לנתינת הזרעונים יש לשחק משחק. כך הולך הסוד ותופח. המסר העיקרי שמבקשת אריאל להעביר הוא שסיפור הסוד לאמא אינו הפרת סוד – אלא אפשרות לתת לה להקשיב ולהגיד מה נכון ומה טוב.

אריאל מדגישה בדבריה שאינה לבדה בזירה זו של אמנות ודובר ועוד ידובר על הנושא רבות. היא מציינת כמה וכמה דוגמאות של יצירות תיאטרון וספרות מ-10 ו-15 השנים האחרונות ועוסקות בדיוק בסוגיה הקשה והמורכבת הזו. "יש הרבה חומר תוסס בעניין הזה", היא קובעת ומעירה כי האירועים החדשותיים האחרונים עשו להצגה יחסי ציבור עצובים והתופעה, כך מתברר, קיימת בכל מגזר. "הנושא בהחלט נפרץ לדיבור ולתיאטרון יש כוח אדיר שאין לשיחות".

"חשוב לדעת שבכל נושא המוגנות אצל ילדים לא מדברים ישירות על פגיעה מינית, אלא לכל היותר על הצורך לשמור על הגוף. בהצגה שלנו מדברים על הצורך לדבר באופן שקוף, לפנות לעזרה גם במצב של בלבול ולא לחכות עד למצב של סיכון וסכנה, לפנות ולספר ולפתוח את הסוד הנורא הזה. ההצגה מטביעה בראש תבנית פעולה. אני מסתכל על מה שקורה בחיים שלי מבחוץ ורואה איך אפשר לפעול, ואם ההצגה טובה אני מזדהה ועובר תהליך עם הדמות שעל הבמה ויכול לפעול כמו הדמות שעל הבמה".

ממשיכה אריאל ומדגישה כי "בתיאטרון, אחת התוצאות הבסיסיות היא שהצופה עובר ממצב אחד לשני במהלך ההצגה. אם נשארתי באותו מצב לא ראיתי תיאטרון אלא לכל היותר מופע שעשוע ובילוי. תיאטרון יוצר תנועה אצל הצופה, גדולה או קטנה".

עד כה, מספרת אריאל, נערכו שני פיילוטים של ההצגה מול ילדים, ו"התגובה מרגשת מאוד". היא מספרת על אב שניגש אליה תוך כדי בניית ההצגה וביקש לשלב בה את דמותו של האב כמי שניתן לבוא אליו, לדבר ולהיוועץ במצב של מצוקה.

על תוצאה חיובית של ההצגה עוד בטרם הועלתה היא מספרת מקרה של אישה גרושה שהתגרשה על רקע חשד בבעלה, וכששמעה על ההצגה החדשה פנתה לאריאל וסיפרה את סיפורה תוך שהיא מוסיפה כי היא מזהה אצל בתה תסמינים דומים וכעת היא מבקשת שאריאל תגיע עם התיאטרון שלה לבית הספר של הבת, תופיע ואולי מתוך כך הבת תראה את הדברים ותדבר על מה שעובר עליה. אריאל עצמה התבלבלה מהפנייה וביקשה את עזרתה של יועצת שהפנתה את האם לייעוץ ואבחנה. האם יצרה קשר כעבור זמן מה כדי להודות על כך שהגיעה למקום בו הא חשה מקצועיות והאזנה שאותם חיפשה. "ואז היא אמרה לי שהיא רוצה להודות כי היא כבר חודשיים מרגישה משותקת וכשראתה את ההצגה הבינה שמותר לדבר וניתן לדבר. כך שעוד לפני שההצגה יצאה לדרך היא פעלה על אם והוציאה אותה משיתוק".

"המבוגרים לוקחים את זה ישר לריאות. הילדים לא תמיד מבינים. ילד שנכנס להצגה והוא לא נפגע מינית לא מבין שיש כאן בעייתיות מינית אלא מרגיש שיש כאן קשר בעייתי מול מבוגר ויש כאן דרישה לשמור סוד. הוא מבין שזו מערכת יחסים לא טובה, ואם הוא יעמוד בעתיד מול פגיעה מינית זה יצוץ. התמונה של ציפור שמתלבטת אם לספר וההחלטה שלה לספר תצוף".

"ההורים מקבלים בהצגה כלים להקשבה. המחקרים מלמדים שבמקום שיש מוכנות לשמוע שם הילד יציף את הדברים. אם כהורים וכמבוגרים אחראים נהפוך את עצמנו לכאלה שניתן לפנות אליהם כמות הפניות תעלה. הילד מזהה אם יש סיכוי וטעם לפנות ולכן זה מאוד חשוב. אחד הנתונים המזעזעים שנחשפתי אליהם הוא שכאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה האם תעדיף לעצום עיניים או להשתיק או לכל היותר לטפל מבלי להתלונן כדי לשמור על שלמות המשפחה. אנחנו כהורים חייבים להיות מוכנים לשמוע", אומרת אריאל.

ומה לגבי הורים שהם בעצמם הבעיה? אריאל מסכימה שזו אכן מציאות קיימת והיא מספרת כי "בסוף ההצגה האבא מדבר עם הציפור הקטנה ואומר לה שאם מישהו פוגע בך, לא משנה מי זה וכמה הוא חשוב או כמה את אוהבת אותו, את מספרת למבוגרים שאת אוהבת עד שמישהו יעזור לך. המשפט הזה נבנה עם מטפלים רבים, כעשרים או שלושים איש. בסוף ההצגה ניגש אליי קצין בכיר שממונה על מדור נפגעים במשטרה והוא אמר שלטעמו זה עדיין בעייתי והוא היה מוציא את האבא. אמרתי לו שאבות ביקשו והוא אמר שאמנם בתור אבא פרטי גם הוא היה מבקש להכניס את האבא, אבל בתור בעל תפקיד אני אומר לך להוריד אותו".

ההתלבטות הזו שעליה מספרת אריאל מביאה אותה למסקנה שההצגה כולה מאוד מורכבת ולכן גם עדיים לא סגורה, כהגדרתה. לדבריה בכל הזדמנות בה יגיע מישהו עם תובנה נכונה, רעיון נכון והצעה ראויה לשינוי היא עצמה תאסוף את צוות היועצים שסייעו לה בכתיבה וביצירה ויחד ינסו לבחון את הדברים מחדש.

לאחר שסיפרה על העבודה מול יועצים ועם יועצים מתחומים שונים שחברו להכנתה של ההצגה מתוך מכלול שיקולים מקצועיים וטיפוליים עלתה שאלת האמנות – לאן היא נעלמה? לכאורה אמנות היא פריצת גבולות ותבניות ולעומת זאת במקרה זה מדובר הצגה מדויקת מאוד שכל משפט בה נשקל היטב על ידי מטפלים מקצועיים כדי להוביל אל המטרה. אריאל משיבה ואומרת כי עבורה "אין דבר כזה אמנות בלי אג'נדה. גם אם האג'נדה של האמן היא להביא יופי לעולם זו אג'נדה. כשקורה לי משהו רע אני פותח אותו, וזה העיקרון שעובר בתוך ההצגה באמירות פנימיות. את האמירות הפנימיות הבאתי איתי והטקסט צריך להיות מדויק. בעיני אמנות בלי אג'נדה זו הוצאת תיאטרון לבטלה. תיאטרון צריך להניע את הצופה וכשאני עושה הצגה לילדים בגיל גן חובה עד כיתה ג' על תחום של פגיעה מינית אני מכניסה ידיים אומנותיות לאש של נפשות, והמטפלים רק עוזרים לי כדי שלא אכווה ולא אגרום כוויות למישהו אחר".

ומה לגבי המגבלה ההלכתית תורנית? אריאל קובעת נחרצות כי "אין מגבלה". היא מציינת כי כיום בכל מקום שיש בו אנשים נורמטיביים אין מדברים עם ילד בן חמש באופן מיני מאוד, כלומר גם במקומות אחרים שאינם תורניים יש מגבלות טבעיות. "ההצגה הזו לא עוסקת גלויות במיניות, אלא בתהליך הפנימי שעובר בתוך פגיעה מינית, כלומר שלושת השלבים הם: קשירת קשר עם מבוגר ויצירת סוד לא ראוי, משם השלב הבא  הוא פריצת גבולות הילד כשהוא לא מכבד אותו ואת ה'לא' שלו והמרחב הגופני שלו וכשהוא נהנה ממנו באופן גופני גם אם ללא ידיעתו והבנתו של הילד, והשלב השלישי זה הפגיעה עצמה. אנחנו בונים אצל הילד את האומץ והתעוזה שבגילוי הסוד. אנחנו לא מדברים ישירות על פגיעה מינית".

"כשאומרים 'בן חמש למקרא' העיקרון הזה גורם לכך שילד מבין שהדברים הכי מעוותים יכולים להיות קיימים בעולם. זה שצריך להיות מעודן והאג'נדה של מי שפותח את העניין צריכה להיות תורנית זה נכון, אבל העדינות היא לא כדי שלא לנבל את הפה אלא כי אני דואגת לנפש הילד והאחריות הזו קיימת אצלי ואצל המחנכים".

בערב השקת ההצגה: