טמינת ראש בחול

הוריה של אילה שפירא מתייחסים לרצח התינוק הערבי: "כשמדינת ישראל נותנת נשק לאויבים ומגרשת יהודים היא נותנת לגיטימציה לאלימות''.

אבנר ורות שפירא , י"ט באב תשע"ה

משפחת שפירא
משפחת שפירא
צילום: מוטי יאיר

ביממה האחרונה קיבלנו מספר פניות מגופי תקשורת בבקשה להתייחס לרצח התינוק עלי דוואבשה.
בגלל מורכבות הנושא העדפנו שלא לדבר עליו בכלי תקשורת שונים, שבהם דברינו עלולים להערך ולהחתך, ואולי לשנות ממשמעותם, אלא לכתוב אותם כאן, במקום שבו אנחנו בוחרים מה בדיוק יאמר.

גופי התקשורת מוצאים את המקרה הזה כתמונת המראה של הפיגוע שבו נפצעה אילה.
גם אנחנו רואים את קווי הדמיון בין המקרים: בשני המקרים מדובר בילדים שנשרפו חיים, בכוונה תחילה ובאכזריות חייתית.

אלא שבנקודה זו מסתיים הדמיון.

העלאה על המוקד נחשבה מאז ומעולם לשיטה אכזרית במיוחד להוצאה להורג.
לב יהודי אינו יכול שלא להתכווץ למחשבה על מה שעבר על בני משפחת דוואבשה. האדם שהצית את האש בביתם הוא פושע, ואין אף קהילה בארץ שרואה בו נציג שלה.

מדינת ישראל מממנת את שהות בני משפחת דוואבשה בבית החולים ואת הטיפול המסור שהם יקבלו ככל אזרח זר חולה אחר.
מדיניות עקבית של העברת שטחים לשלטון ישראלי מלא וגירוש תומכי גופים לאומיים חלופיים, היתה חוסכת הרבה דם משני הצדדים

סיפור פציעתה של אילה שונה לגמרי. המחבל שזרק את בקבוק התבערה על הרכב שלנו היה שליח של בני עמו. כך הוא והם רואים זאת, ולכן הרשות הפלסטינית מתגמלת כספית את משפחות האסירים, והפיגוע נתפס בשני הצדדים כחלק ממערכה כוללת ומתמשכת.

זאת גם הסיבה שאנחנו מוצאים את המרדף אחר ״המפגע הבודד״ במקרה הזה מיותר וחסר ערך. המדיניות של עצימת העיניים מהבעיה הכוללת וטמינת הראש בחול נוסח ״ותפסו אותו?״ אינה מקדמת במאומה את בטחון אזרחי ישראל.
יש הרבה מה לדון בהבדלים בין התרבות היהודית בפרט והמערבית ככלל לבין התרבות הערבית, והתנגשות בין התרבויות האלה בהכרח מביאה למלחמה.

אם אנו חפצים בחיים התואמים את ערכינו, עלינו להיות מוכנים להלחם על ערכים אלה עד להכרעה. כשמדינת ישראל בוחרת לתת נשק לאויב, לגרש יהודים מביתם, למסור את בתיהם לאויביה המוצהרים ולוותר על כל הצהרה מדינית ברורה, היא שומטת את הקרקע מתחת לערכיה שלה ונותנת לגיטימציה לאלימות כדרך להשגת רווחים.

באווירה כזאת עשויים לגדול מופרעים שמכריזים על מלחמה פרטית ויוצאים למבצעי ״תג מחיר״ חסרי תכלית מדינית.
מדיניות עקבית, של העברת שטחים לשלטון ישראלי מלא וגירוש תומכי גופים לאומיים חלופיים, היתה חוסכת הרבה דם משני הצדדים.

אחמד דוואבשה, אחיו הגדול של עלי, הגיע לטיפול נמרץ בשיבא, הנקודה שבה התחיל המסע הממושך של אילה, ימים ספורים לפני שחרורה הצפוי ממחלקת השיקום ותחילת החזרה לחיים רגילים.

בחרנו להגיע אל משפחת דוואבשה, לא כנציגי שני הצדדים של המפה, אלא כבני אדם, שעברו מסלול דומה מאוד למסלול שאותו עתיד אחמד לעבור.

המסע הזה הוא ממושך ולא פשוט. בנוסף, הוריו של אחמד הקטן אינם יכולים לשהות לצידו, שכן שניהם מאושפזים במצב קשה, וסבו מחליף אותם ליד מיטתו.

מהימים הראשונים לפציעתה של אילה, הגיעו בעלי נסיון רבים לעודד אותנו, לתמוך בנו ולהאיר לנו את הדרך.
בחצי השנה שעברה מאז יצאה אילה מטיפול נמרץ, השתדלנו גם אנחנו לבקר ולעודד משפחות של פצועים, בנסיבות רבות ומגוונות. 

מניסיוננו, אין דבר שמקל את עומס המשא יותר מהידיעה שיש מי שעבר את המסלול הזה לפניך, ומהתמונה החיה של חיים שלמים שמצפים לך בסוף המסלול.
זה הדבר שהשתדלנו להעניק למשפחות הרבות שפגשנו בדרך, ובתוכם למשפחת דוואבשה.

אנחנו מאחלים לאחמד ולהוריו החלמה מהירה.
אבנר ורות שפירא