מפקד צוות ביס"מ שסירב פקודה

אבידן ויצמן, לשעבר מפקד צוות ביס"מ, מספר לערוץ 7 על סירוב הפקודה בימי ההתנתקות, ועל המפגש המיוחד עם הר הבית. ראיון.

אלירן אהרון , י"ט באב תשע"ה | עודכן: 23:07

אבידן ויצמן
אבידן ויצמן
אלירן אהרון

אבידן ויצמן

אבידן ויצמן, לשעבר מפקד צוות ביס"מ ומחבר הספר "הקונפליקט", מספר בשיחה לערוץ 7 על ההיכרות עם ארגוני המקדש ועל סירוב הפקודה בימי ההתנתקות.

ויצמן החל את הסיפור בתחילת דרכו במשטרה, אז שימש כשוטר תנועה בירושלים, "זה לא כל כך מצא חן בעיני אבל חברים ואנשים במשטרה אמרו לי , 'כדאי לך להיכנס אחר כך תעבור בין יחידות'. הגיוס למשטרה לא היה תהליך מובן מאליו וזה לא היה משהו קל, בחברה שלנו אנשים לא כל כך רצים להיות שוטרים, ולא ידעתי למה לצפות כשוטר דתי, אבל בכל החלטתי שאני מתגייס".

אחרי קורס השוטרים אותו סיים בהצטיינות, חיפש ויצמן את השלב הבא, "מהר מאוד הבנתי שמשטרת התנועה זה לא בשבילי. המשימות שיעממו אותי, ובמסגרת התפקיד תפסתי פעם אנשים עם סמים ופעם אחרת תפסתי מישהו שגנב תכשיטים מחנות וכל מיני דברים שלא קשורים לתנועה. כל הזמן חיפשתי דברים יותר מעניינים מלרשום דו"חות ולכוון תנועה. אחרי שייצגתי את אגף התנועה בתחרויות ספורט ויצאתי ללימודים בוינגייט הדרך שלי ליס"מ כבר הייתה סלולה".

"בעיני יס"מ הייתה סיירת ומאוד רציתי להגיע לשם בלי שממש ידעתי מה המשימות", מספר ויצמן, "ביס"מ היו משימות מגוונות, היו אירועים שקשורים לאלימות בעיקר במגזר המיעוטים אבל היו גם קצת הפגנות שבת בבר אילן. היו מצעדי גאווה למיניהם, היו אירועים שנאלצנו להשתמש בהם באלימות. בהתחלה זה היה לי זר. בפעם הראשונה הלכתי כמו כבש אחרי כולם, אבל אתה לומד מהר מאוד את העבודה". 

עם הזמן התקדם ויצמן ונהיה מפקד צוות ביס"מ, והוא מספר על אירועים שמאוד שינו את תודעתו, "מה שחולל מבחינתי מהפך במסגרת השירות שלי וגם בחיים האישיים שלי, קרה לקראת סוף המליניום. היתה התרעה שאדם נוצרי או יהודי ינסו לפצע פיגוע על הר הבית או אירוע אחר שידליק את כל הגיזרה. אז קיבלנו הוראה לעלות להר הבית וזאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי להר. כשעליתי ועמדתי במפתן ההר וראיתי את הרחבה פרושה לפניי במלוא יופיה והדרה התרגשתי. רגש טבעי של מקום של מקום שלא הייתי בו אף פעם. לא רגש דתי. הייתי מסתובב סתם בהר לראות את המקום. אני זוכר שישר רצתי לראות איך נראה שער הרחמים מהצד השני זה נורא עניין אותי".

ויצמן נזכר שכאשר ראה באחת המשמרות שלו קבוצה של כחמישה פעילי הר הבית מפגינים נגד המדיניות בהר, הוא ראה בהם לא יותר מאשר תימהוניים, "ראיתי אותם עם כיפות גדולות, זקן ופאות עומדים עם שלטים, 'להעיף את הוואקף' וכל מיני שלטים כאלה, וסביבם טבעת של משהו כמו 30 שוטרים. בעיניים של שוטר אמרתי אז לעצמי 'מה מחפשים פה התימהוניים האלה, נערי הגבעות. מה הם מחפשים לעשות בלאגן". 

"באותו יום כשהגעתי לדלפק של היומנאי ראית שם ספר, 'בחצרות בית ה' שמו", הוא ממשיך, "דפדפתי בספר ואני רואה שהמחבר הרב זלמן קורן חקר את כל הנושא את שכבות הקרקע, את העדויות של אנשים שעלו בעבר להר, אזכרות של ההר מהזוהר ועוד. התחלתי לקרוא את הספר בדפדוף בתוך התחנה והבנתי שאני צריך את הספר הזה. לקחתי את הספר והוא שינה לי את הגישה להר הבית. הבנתי שהר הבית זה מקום קדוש, הכי קדוש".

בעקבות המודעות שלו לקדושת ההר ויצמן התחיל גם להקפיד על ההלכות המיוחדות למקום, "הייתי עולה להר בצורה מאוד חריגה וזה מאוד בלט. אי אפשר היה להסתיר את זה. היו לי נעליים שהם לא נעלי עור והייתי פונה ימינה ולא שמאלה כי רק אבלים פונים שמאלה. הייתי צועד בחרדת קודש. לצוות שהיה עולה איתי הייתי אומר 'כשאתה הולך לאזכרה בבית כנסת, אתה שם כיפה? אז גם פה זה קצת יותר קדוש מבית כנסת', והם באמת היו עולים או עם הכובעים של המשטרה או עם הכיפות קרטון של הכותל. זה נורא הרגיז כמה אנשים". 

"באותם ימים", הוא מספר, "להר היו עולים רק מוסלמים והנוכחות שלי הפריעה לגורמים מסוימים. נחקרתי כמה פעמים וחלק מהחקירות באזהרה והיו ניסיונות של גורמים במשטרה להוציא אותי מהר הבית, כי כנראה הפגנתי אהדת יתר למקום. חלק מהחקירות הם שאלו שאלות שמוזר לשאול מפקד צוות ביס"מ. שאלו אותי שאלות כאילו אני הולך לפגוע בראש הממשלה דאז אהוד ברק. הנוכחות שלי פשוט הפריעה להם. ובסופו של השירות באמת הוציאו נגדי צו ההרקה מההר".

ויצמן המשיך בשירות וכשהגיעו ימי ההתנתקות הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך, "אחרי שראיתי את כל הפסקים של גדולי הדור ואחרי שראיתי בעיניים את הדמעות והתחנונים, עם האמונה שלי ועם החינוך שקיבלתי, ידעתי שאת זה אני לא עושה. אני לא הולך להרים יד על שום יהודי, אני לא הולך להתעמת עם אף יהודי בעניין של מסירת אדמות של ארץ ישראל לגויים, היה לי ברור שאני לא הולך להיות שותף לפשע הזה".

ויצמן חוזר בזיכרונותיו אל היום שבו סירב פקודה, "היינו באירוע משפחתי וקיבלתי טלפון מהמפקד שלי שאמר לי להתייצב עם הציוד בכפר מימון לסייע לכוחות לבלום את התהלוכה לגוש קטיף. אני פשוט אמרתי לו בטלפון 'אני לא מגיע'. הוא חשב שאני צוחק אתו, אבל הסברתי לו שאני רציני ושאני מסרב פקודה ולא הולך להיות שותף לשום דבר מהגירוש הזה".

תגובה המפקד לא היתה כעוסה, "אני יודע שהוא שמח, אני ראיתי את זה בעיניים שלו ובחיבוק שהוא נתן לי אחר כך, והוא היה כל כך גאה שזה אצלו, הוא אמר לי את זה אחר כך בחדר. זה היה הדעה של כולם אבל לאף אחד לא היה אומץ לעשות משהו בעניין הזה. הוא ניסה לשכנע אותי, לא רק הוא, היו לי כל כך הרבה שיחות עם הקמב"ץ ועם קצין האג"מ ועם מפקד המחוז ועם הסגן שלו. הם ניסו לשכנע אותי 'תחזור בך' וניסו למצוא פתרונות אחרים כדי להשאיר אותי במערכת. בדיעבד כולם מבינים שגירוש היהודים מהגוש הייתה טעות, אבל אלו חבר'ה שמבצעים פקודות".

בראיון מתייחס ויצמן גם למה שהוא מגדיר אובדן הדרך של המשטרה, "המסר שלי הוא שצריך להעמיק את האידאלים שנמצאים מתחת למדים. אני אומר לאנשים אל תבואו למשטרה בשביל להיות עובד מדינה, בשביל המשכורת בראשון לחודש, או בשביל הנופש באילת פעמיים בשנה. זה לדעתי ההרס של המשטרה. אנשים צריכים לבוא מתוך תחושת שליחות ואז ממילא אם תרגיש שאתה נמצא בניגוד למשהו שחונכת עליו אתה תדע איפה לשים את הקו האדום, ולא תהיה רובוט או חייל מהופנט".

את הספר "הקונפליקט", שלהוצאתו מגייס כיום ויצמן את המימון הדרוש, הוא החל לכתוב בימים שאחרי הפיטורים מהמשטרה, "הספר מגולל את כל השירות שלי ונותן הצצה למי שרוצה לדעת מה להיות שוטר יס"מ, מעבר למחשבה על כך ששוטר יס"מ הוא זה שמרביץ לי ואיך הוא ישן בלילה. אז מי שרוצה לדעת מה זה שוטר יס"מ צריך לקרוא את הספר".