זאת תורת הדחיינות

נוהגים לדחות למחרתיים את מה שאפשר לדחות למחר? מוצאים תירוצים וצידוקים לעצלות? למדו את עצמכם להשתנות. הנה כמה כללים.

צביקה מור , כ' באב תשע"ה

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צביקה מור

מי לא מכיר את המשפט הכל כך ישראלי "למה לדחות למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים?". הדחיינות היא חלק מתרבות ה"סמוך" שלנו אך מסתבר ששורשיה עמוקים יותר בנפש האדם.

הדחיינות היא היפך הזריזות, ומרן המחבר ראה צורך לפתוח את ה"שולחן ערוך" שלו במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר".

מסתבר שההתגברות כארי נצרכת בכל חלקי החיים, בקיום המצוות כמו גם בעבודת המידות ואיפה לא, וגם חכמי אומות העולם ראו בה חלק מהשלמות האנושית. אנחנו זוכרים את הרמח"ל ב"מסילת ישרים" בעקבות רבי פנחס בן יאיר, שעמד על כך שלא תיתכן התקדמות אישית ובטח שלא רוחנית בנפש החסרה את מידת הזריזות. על ידי ביסוס הזריזות, האדם יוצא ממצבו הגולמי והפסיבי של "עפר מן האדמה" אל מצב אקטיבי כראוי ל"ויפח באפיו נשמת חיים".

כל כך ברור ערכה של הזריזות ותרומתה לאיכות חיים אמתית, רוחנית וגשמית, ובכל זאת מי יכול להעיד על עצמו שהוא חף מדחיינות. אז מה כל כך מפתה בדחיינות, ולמה היא כל כך נפוצה במיוחד באוכלוסיית הסובלים מהפרעת קשב וריכוז?

ההסבר הפשוט הוא שאנחנו פשוט עצלנים המלאים בתירוצים. למשל, "עשיתי המון היום" ; "מגיע לי לנוח. מחכה לי ערב עם הילדים" ; "זה יכול לחכות עוד יום אחד" ; "היום זה ממש לא מתאים" ; "כשנגיע לגשר נעבור אותו" ועוד.

כשמעמיקים בתופעה ניתן למצוא שהדחיינות יכולה להיות מחלה ממכרת במיוחד. כשמשהו מצליח לך למרות הכל, אתה פשוט ממשיך איתו עד שהוא הופך להיות חלק ממך. מספיק פעמיים שלוש שדחית וזה הצליח, וזהו. התמכרת. במיוחד אם הספקת הכל למרות הלחץ שהציף אותך.

ואם אתם מאותגרי קשב וריכוז, אז קרוב לוודאי שהדחיינות חברה מאד טובה שלכם. הסיבה לכך קשורה מאד לחוסר במוליכים עצביים במוח שלכם – דבר שמרדים את המוח שלכם. וכשהמוח רדום הוא מחפש גירויים שיעוררו אותו, ואחד מהגירויים הטובים ביותר הוא הלחץ של "הרגע האחרון", וכשהוא מגיע, הוא מגיע עם פרץ של אדרנלין שמעורר אתכם לפעול והרבה פעמים להשלים את המשימה למרות הכל.

לכאורה זה נראה בסדר גמור כי בשורה התחתונה עמדתם במשימה, אך לא תמיד תזכרו לפעם הבאה את הלחץ הנפשי והעצבנות שליוו את המשימה שנעשתה ברגע האחרון. גם לא בטוח שתזכרו את כל אותם פעמים שפשוט לא עמדתם במשימות שהצבתם לעצמכם ואת ההבטחות שלכם שלעולם לא תחכו יותר לשנייה האחרונה. ואם אתם בעלי משפחות ובגללכם הפסידו היקרים לכם דברים החשובים לליבם, אז העניין כבר יוצא מהד' אמות שלכם ופוגע במשפחה כולה.

אז מה עושים עם הדחיינות?

1. קודם כל מכירים אותה, מודים בה וקוראים לה בשמה.

2. לאחר שהבנו שיש לנו את זה, ננסה לבדוק איפה אנחנו פוגשים אותה בחיינו. נכין רשימת קטגוריות שבהם הדחיינות מופיעה. למשל, בבית מול הבקשות של הילדים, בהגשת דוחות בעבודה, בתשלומים שונים וכו'.

3. עכשיו כשהכאב מתעורר, נרשום לעצמנו מה אנו מרוויחים ומפסידים בעקבות הדחיינות שלנו. לא נעשה לעצמנו הנחות, ונכתוב גם את הדברים שיהיו לא קלים עבורנו.

4. כשהכאב דוקר יותר, ניקח קטגוריה אחת מתוך הרשימה, למשל "תשלומים שונים", ונבדוק מה אנחנו "מוכרים" לעצמנו בכל פעם שמגיע הזמן לשלם. נרשום לעצמנו את ההיגד, ואז נהפוך אותו. למשל, במקום "עבדתי קשה היום מגיע לי לנוח" נוכל לכתוב "עוד 10 דקות של עבודה והעניין הזה מאחוריי" או "מחר יהיה לי הרבה יותר עמוס, כדאי שאסיים היום".

5. המשיכו להפוך את המסרים השליליים למסרים מועילים וחיוביים וכבר תרגישו שהשליטה על חייכם קרובה אליכם הרבה יותר מתמיד.

6. הישארו עם הקטגוריה שבחרתם קודם, וחשבו מה בדיוק עליכם לעשות כדי שהמטלה  תושלם. דמיינו את שלבי הביצוע לפרטי פרטים תוך כדי יצירת תמונות דמיוניות של מה אתם עושים, איך ומתי, למשל: להוציא מתיבת המכתבים הביתית את שובר התשלום מהעירייה, להתקשר למחלקת גבייה, לשלם את החוב הנוכחי, לעשות הוראת קבע שתחסוך זמן יקר ולהירשם לקבלת שוברי התשלום בדואר האלקטרוני.

7. כששלבי העבודה ברורים לכם, ואתם יכולים לדמיין היטב כל שלב, כתבו מתי תתחילו את הצעד הראשון ושימו תזכורת בסלולארי. אם אתם ממש במצב קשה, בקשו מחבר או קרוב משפחה להזכיר לכם ביום ובשעה הנקובים או שפשוט הודיעו לו מה אתם רוצים לעשות ומתי. ההצהרה הזו מכניסה אתכם למחויבות גבוהה יותר.

8. אם לא הלך לכם למרות כל השלבים הללו, אל ייאוש! קחו את המטלה שנדחתה ובצעו אותה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. רק אל תרימו ידיים!

9. כהורים ומורים, אל תחזקו את "שרירי הדחיינות" של ילדיכם ותלמידיכם. כבדו את לוחות הזמנים שקבעתם להם כל עוד אין סיבה מוצדקת לדחות אותם. דרשו לעמוד בזמנים, והטילו סנקציות ידועות מראש על אי עמידה בהם.

10. בהצלחה!