בשבע מהדורה דיגיטלית

יחסינו לאן

אבי סגל חושב שצריך לעשות כל מה שאפשר – ובמסגרת ההלכה אפשר לעשות הרבה, כדי לקיים כאן חברה תרבותית שוחרת שלום

אבי סגל , כ' באב תשע"ה

שריקות בוז בעצרת הגאים. השר יובל שטייניץ
שריקות בוז בעצרת הגאים. השר יובל שטייניץ
צילום: Tomer Neuberg, פלאש 90

בשנים האחרונות, למקרה שלא עקבתם, עבר הציבור הדתי-לאומי טרנספורמציה כמעט בלתי נתפסת בכל הקשור ליחסו אל הקהילה הלהט"בית. כן, אפשר לקרוא לנו דתיים טרנסים.

היחס המנוכר אל הומואים מוצהרים הפך ליחס מכיל ומקבל, לעתים במופגן, מצד רבנים נחשבים. אחרים עברו מהתנגדות גורפת למצעדי גאווה, בוודאי בירושלים, לתמיכה אופנתית סבילה, ובמקרים מועטים אף להשתתפות פעילה. הומואים דתיים הם כיום עובדה שיצאה מהארון. סופרים ועיתונאים דתיים עורכים מצעדי גאווה כתובים על ילדיהם או חבריהם המשתייכים לקהילה הגאה. ואם ישנו דוס שאינו אוחז בחברים גייז, הוא בוודאי מתחזק ידידות וירטואלית כזאת ברשתות החברתיות.

השיח הלהט"בי השתלט זה מכבר על חיינו. פעם ביומיים, ולעתים קרובות פעמיים ביום, נחשף כותב שורות אלו לדיונים, ידיעות חדשותיות או סתם הגיגים שקשורים לנושא באופן ישיר. אין לאן לברוח. זר אילו היה מגיע לכאן, נגיד מכדור הארץ השני, בוודאי היה חושב שזכויות הלהט"בים הן הנושא שעומד בראש סדר היום הלאומי בישראל, אולי ביחד עם הלגליזציה של הקנאביס. אפילו הנהגת הבית היהודי מעסיקה את עצמה בנושא כמעט כמו בענייני גיור, מינוי דיינים ושמירה על מאחזים. הסרטון מלפני הבחירות, שבו הביעו מועמדי המפלגה את דעתם על החד-מיניים וזכויותיהם, השפיע (בעיקר לרעה) על מצביעי המפלגה הפוטנציאליים יותר מהזיופים של נפתלי בנט והגיטרה בעצרת בכיכר רבין. עד כדי כך.

והנה נוצר מצב משונה: ככל שאנחנו הדתיים מתקרבים אל האג'נדה הלהט"בית, כן מתרבות התביעות כלפינו מהצד השני, וכך גם ההשמצות. אם בעבר לא היו לחד-מיניים שום ציפיות מהדתיים ומנהיגיהם, כיום דורשים הלהט"בים מהנהגתנו למלא את כל דרישותיהם עד האחרונה שבהן, כולל נישואים כדת משה וישראל, רק בלי ה"כדת". פוליטיקאי דתי שלא ימלא אחר הדרישות במלואן – יוקע כהומופוב, כאויב הקהילה וכמסית לרצח ולהתאבדויות של נערות ונערים, עד שיאמר רוצה אני.

שכרון הכוח של פעילי הקהילה הגאה, תוצאה טבעית של הצלחותיהם השיווקיות והמהותיות בארץ ובעולם, הגיע לשיאו בסוף השבוע. בעקבות רצח שירה בנקי במצעד בירושלים, ערכו הפעילים עצרת מחאה בגן מאיר בתל אביב. הפוליטיקאים שהוזמנו לעצרת נדרשו לחתום על מסמך ובו דרישה בלתי מתפשרת לייצוג הקהילה בכנסת. "אני מתחייב שבמסגרת תפקידי הייצוגי אזכור שאני מייצג גם את הקהילה הגאה", נכתב שם בין היתר. לפי הדיווחים, השר נפתלי בנט סירב לחתום על המסמך, ומארגני העצרת ביטלו את הזמנתו. לעומתו, השר יובל שטייניץ הגיע לעצרת, נאם וזכה לשריקות בוז רמות מהאנשים שרוצים שהוא ייצג אותם. רבים מפעילי הקהילה, כמו גם נציגיהם ותומכיהם הרבים בעולם התקשורת, מתחו קו ישיר בין הרוצח ישי שליסל ובין ראש הממשלה נתניהו, השר בנט ואישים רבים אחרים.

ובמילים אחרות: רצח שירה בנקי זירז את התהליך הדו-מסלולי שעוברות שתי הקהילות בשנים האחרונות. בעוד הזרם המרכזי בצד הסרוג המשיך להיפתח ולהתקרב לצד הלהט"בי, איש איש בדרכו ובקצב שלו, הנהגת השטח הגאה העדיפה דווקא להסתגר בתוך אזור הנוחות שלה – השבט החילוני-שמאלני-ליברלי – לדחות כל מה שאינו היא ולסמן את הצד השני כאויב.

היחס שקיבלו אנשי הבית היהודי בימי הבחירות, כמו גם האשמתם של הימין והדתיים ברצח הנערה בירושלים (בצירוף הרצח בכפר דומא, שחמש עשרה דקות חוסר התהילה שלו במדור זה עוד יגיעו מתישהו) אינם מותירים מקום לספק: יותר מדי אנשים בקהילה הגאה לא רוצים אותנו. כלומר, הם אולי ישמחו לקבל תמיכה דתית שתהפוך אותם לכוח חוצה מפלגות וזרמים, אבל הם לא רוצים אותנו כחלק בלתי נפרד שישנה את אופי השבט. להפך, הם זקוקים לימין הדתי כאויב שילכד וישמר את שורותיהם. הם לא זקוקים לנפתלי בנט כאדם נאור וסובלני, אלא כאדם חשוך ומסית, גם אם הוא לא באמת כזה. הם זקוקים לסמוטריץ'. הם זקוקים לאנשי להב"ה. פעם היו אלה אנשי ש"ס שעשו בשבילם את העבודה. היום המטרה לחציהם היא ציבור הסרוגים. לרוצח ישי שליסל הם בוודאי לא זקוקים, אבל גם קיומו בהחלט לוקח אותם צעד גדול קדימה, מבחינתם.

מה המסקנה מכל זה? קשה לומר. אולי צריך לקחת צעד לאחור, לא להתנפל בחיבוקים על כל טרנד ליברלי למראה שקשור ללהט"בים כמגזר. אולי צריך לחשוב מחדש על מה אנחנו נלחמים ואת מה מאמצים. האם ההתקרבות דורשת מאיתנו להיטמע בתרבות ההומואית כהפגנת סולידריות? האם עלינו לעלות על רכבת מצעדי הגאווה? האם עלינו לפרסם תמונות פרופיל ברשת על רקע צבעי הקשת? ואיפה טלעד בכל הסיפור הזה? הה, הומור ברנז'אי. תתעלמו.

בשום מקרה אסור לשכוח את הבסיס: יש מצוקה אמיתית של בעלי נטיות להט"ב – כל אחת ואחת מהאותיות המרכיבות את המושג. יש גם רוע אמיתי נגדי, שאת קצהו הקטלני ראינו ביום ה' שעבר. דווקא כיהודים שומרי מצוות, עלינו לחזור לבסיס הזה ולעשות כל מה שאפשר – ובמסגרת ההלכה אפשר לעשות הרבה, מיחס אישי ראוי דרך שמירת זכויות ועד חוסר סובלנות כלפי רשע – כדי לקיים כאן חברה תרבותית, חברה שבה המחלוקת היא לשם שמיים, חברה שוחרת טוב, שוחרת שלום ושוחרת חיים. יש המון רעשי רקע בסיפור: צביעות, שנאה, חשדנות, חוסר התחשבות, גינויים ריקים והתגרדות עצמית מופרזת. צריך להתעלם מהם. ישנו גרעין של אנשים נהדרים ומשפיעים בצד הלהט"בי שאינם חלק מהמקהלה. גם בנו יש גרעין מספיק גדול של אנשים שמחפשים רק את הטוב. איננו זקוקים לאישור מסביב כדי לשאוף לכך. בדרכנו שלנו.