בשבע מהדורה דיגיטלית

מאברך לרוצח

על פי ניתוח העדויות במשפטו הקודם של ישי שליסל, הוא לא ניסה אז באמת לרצוח. הפעם, עשור אחרי, הדברים השתנו.

יאיר שפירא , כ"א באב תשע"ה

לפני יותר מעשור הוא היה כנראה אדם די נורמטיבי. שליסל נעצר לאחר הדקירה בשבוע שעבר
לפני יותר מעשור הוא היה כנראה אדם די נורמטיבי. שליסל נעצר לאחר הדקירה בשבוע שעבר
צילום: פלאש 90

אומרים ששוב היה זה ישי שליסל שדקר את הצועדים במצעד הגאווה. האומרים טועים. שליסל של הקיץ הזה בא לרצוח. זהו אדם שנפשו הושחתה. ישי שליסל של מצעד הגאווה לפני עשר שנים היה איש אחר, אברך שנפשו סערה.

שליסל היה אז אב לארבעה שעלה יום יום מביתו בקריית ספר אל ישיבת הר"ן בירושלים, כולל יוקרתי של הציבור הליטאי. הוא היה אמנם אדם שקט, אבל רחוק מהתדמית המופנמת, האנטי-חברתית, כזו המרמזת על אישיות בעייתית, שניסו להדביק לו מאוחר יותר. הוא למשל היה מעביר באופן קבוע שיעור תורה במשרד עורכי דין במרכז העיר.

לפני עשר שנים לא הגיע שליסל על דעת עצמו סמוך למצעד. ירושלים זועזעה אז מהמצעד הראשון שהיה אמור לעבור ברחובותיה, והציבור החרדי כולו נקרא להגיע לעצרת תפילה ומחאה. שליסל הפציר בתלמידיו ממשרד עורכי הדין להצטרף לעצרת התפילה. ביום התהלוכה הוא צעד לעבר המשרד כדי לאסוף את בעליו לתפילה המיועדת, עובדה שהייתה אמורה לרמוז לשופטיו כי באותו שלב לפחות הוא לא התכוון לפגוע באיש. אבל עורך הדין שהבטיח לשליסל להצטרף לתפילה נעדר באותו זמן מהמשרד. ההיעדרות חרצה כנראה את גורל האברך שיצא לבדו אל מרכז העיר.

על דוכן העדים עמד אז שליסל בפנים חתומות, וכל האולם געה בצחוק. צחק הקהל – אנשי הקהילה הלהט"בית בירושלים שהקפידו למלא את האולם כמעט בכל אחד מהדיונים – אך גם שלושת השופטים התקשו לכבוש את צחוקם. שניות אחדות קודם לכן נשאל שליסל איך הגיעה לידו הסכין שבה פצע שלושה בני אדם. שליסל השתהה מעט, הישיר מבט אל השופטים ואמר שאין לו מושג. הוא פשוט גילה פתאום את הסכין בידו. יותר מזה לא נדרש לקהל באולם.

החיוכים נמחקו לקראת סוף המשפט, כאשר סנגורו של שליסל זימן לעדות צעיר, אז כבן 22, בשם אירנשטיין מחסידות גור ששפך אור חדש על אירועי אותו היום. "לדברי העד הוא רכש את הסכין בדרכו מהישיבה לתהלוכה, בחנות בשם 'כלבו ירחמיאל' בשכונת גאולה", נכתב בהכרעת הדין. "אירנשטיין העיד כי הוא הביא את הסכין עמו על מנת לנקב גלגלי מכוניות של כלי רכב שייטלו חלק בתהלוכה, זאת מתוך מגמה לגרום לעיכוב התהלוכה. העד נמנע מלעשות כן מאחר שראה שוטרים רבים ובעקבות כך – פחד".

"ניגשתי אליו, נתתי לו את הסכין ביד", העיד אירנשטיין, "אמרתי לו: 'לך תקרע להם את השלטים'". ובהמשך אמר: "הוא הסתכל על הסכין עוד כשאני אוחז בסכין. הכנסנו את זה ביחד לכיס שלו... הוא התקדם, אני נשארתי במקום".

העדות הדרמטית הזאת הייתה אמורה לחלץ את שליסל מהאשמה בניסיון לרצח ולסגור את הפרשה במה שהייתה באמת: תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות. אבל השופטים, אולי אחוזי אימה מהקהילה המקושרת והמתוקשרת, דחו את העדות הדרמתית הזאת בקש ("המוכר בכלבו ירחמיאל אמנם זכר את החסיד הצעיר, אך לא זכר כי סכין כזו נמכרה בחנותו"), כמו גם את שלל הראיות האחרות שזעקו כי שליסל איבד שליטה, אבל לא ניסה לדקור את הצועדים, ובוודאי שלא לרצוח אותם.

הפצועה הראשונה באותה תקרית העידה כי ראתה את שליסל נאבק בצועדים ולא הבחינה תחילה שהוא מחזיק סכין בידו. נדקר אחר העיד תחילה ששליסל היכה בו בסכין מלמטה למעלה – ולא מלמעלה למטה כדרך דוקרים שמנסים להרוג – אבל בחקירת משטרה מאוחרת שינה את גרסתו. השופטים קיבלו משום מה את הגרסה המאוחרת, אף שקבעו כי הנדקר השלישי נפגע מסכין שאכן הונפה מלמטה למעלה. ואולי העובדה המשמעותית ביותר שהפריכה את הרשעתו של שליסל בניסיון לרצח היא שבמהלך כל האירוע הייתה הסכין נתונה בתוך אריזת הקרטון שבה נקנתה.

רק כדי לסבר את האוזן, נזכיר כי לאחרונה הגישה פרקליטות מחוז ירושלים כתב אישום נגד צעיר ערבי שדקר שני נערים חרדים בשער שכם בחג השבועות האחרון. הערבי דקר את השניים בגבם, אך גם לאחר מחאה של ארגון 'חננו' התעקשו בפרקליטות שלא להאשים אותו בניסיון לרצח. הנימוק היה כי הפגיעה באזור בגוף שבו נדקרו החרדים לא הייתה יכולה להביא למותם, ולכן אי אפשר יהיה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הערבי ביקש לרצוח אותם.

ככל הנראה ישי שליסל לא ביקש בזמנו לרצוח איש, אך נשלח לעשר שנות מאסר (אחרי שהעליון הפחית שנתיים מהעונש חסר התקדים של שתים עשרה שנות מאסר שהטילו עליו שופטי המחוזי). הוא יצא מהן אדם אחר. רוצח.

דוקר סדרתי

ועדת בדיקה של המשטרה בראשותו של ניצב בדימוס בודקת עתה את מה שנראה כמחדל של מחוז ירושלים, שלא מנע משליסל לשוב ולהגיע למצעד הגאווה.

אם יתגלה שאכן היה מידע מודיעיני, שהמחוז הוזהר אך לא עשה דבר, לא תהיה זו הפתעה גדולה, אך בוודאי יהיה מי שיתבקש לשלם על המחדל. אבל העובדה שמי שדקר במצעד השתחרר ומיד שב לדקור באותו מצעד, אינה אמורה לזעזע איש. זה מהלך הדברים הרגיל אצל חלק גדול מהעבריינים.

גנבים מועדים אך לא מוצלחים נתפסים שוב ושוב בעבירות רכוש, לפעמים ימים אחדים לאחר ששוחררו. עבריינים אלימים ממשיכים להטיל אימה ברחובות מיד בצאתם מבית המעצר. ולכולם ברור שכאשר פדופיל סיים לרצות את עונשו הוא ימשיך לרצוח נפשות של ילדים, עד ששוב ייתפס ויורחק לכמה שנים נוספות.

בכמחצית ממדינות ארצות הברית נהוגות גרסאות שונות של 'חוק שלוש העבירות'. חוק זה קובע עונשי מאסר ארוכים, לעתים אפילו מאסר עולם, על עבריינים סדרתיים שנתפסים בפעם השלישית בעבירות דומות. היעילות של השיטה טמונה בהרחקה ממושכת מהרחובות של מי שפוגעים בחברה שוב ושוב. הצדק לא תמיד מתיישב עם מאסר עולם למוכה גורל ביש מזל שנתפס גונב בפעם השלישית.

זהירות: מכונית צמאה

הוא מסכים רק להזדהות בשמו הפרטי, צבי, ולספר כי הוא לומד באחת מהישיבות בשומרון.

המכונית שלו זקנה ממנו, ניסאן חבוטה מודל 93', שמתחממת באופן מדאיג כמעט בכל נסיעה ולא מפסיקה לצרוך מים. איתה ועם חבר הוא נסע ביום ראשון האחרון לבקר חבר אחר בבית הוריו ביישוב בת עין. משם הם התכוונו לנסוע לירושלים. בטרם יצאו לדרך חברו אליהם עוד שלושה טרמפיסטים. אחד דתל"ש, וכל השאר בעלי צורה – זקן, כיפה גדולה ופאות, כל מה שהחל מהשבוע הופך אדם לחשוד מדי בטרור.

הם הרחיקו רק קילומטרים אחדים מבת עין, ועצרו בתחנת הדלק בצומת גוש עציון. צבי החל לתדלק וביקש מהאחרים למלא מים בכמה בקבוקים, כי כאמור כדי להמשיך ולנסוע הניסאן הישנה זקוקה למים לא פחות מדלק.

שני שוטרים שעמדו בסמוך ראו צעירים בעלי כיפות ופאות מסתובבים בתחנת דלק עם בקבוקים. זה הספיק להם כדי לעצור אותם בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע. החמישה הסבירו את עניין המים והניסאן הישנה. אך השוטרים, נלהבים למגר את הטרור היהודי, לא ויתרו והזעיקו תגבורת גדולה שהובילה את הצעירים לחקירה בתחנת עציון הסמוכה. כיאה למחבלים מסוכנים, כל אחד הובל בניידת נפרדת כשהוא מלווה בשוטר ונהג.

שלא כמחבלים מסוכנים, איש לא חקר את החמישה במשך למעלה מחמש שעות. חלק ישבו בחצר, חלק בחדרים, חיכו וחיכו. בסוף הגיעו כמה אנשי שב"כ, תשאלו אותם קצרות, הבינו כי הלהיטות של השוטרים שתודלקה בקמפיין תקשורתי כל השבוע הייתה מוגזמת, והלכו משם. כעבור שעה קלה הודיעו השוטרים לצעירים כי הם משוחררים, אבל הרכב מעוכב. למה? ככה. הצעירים ביקשו לקחת מהרכב לפחות את התיקים. השוטרים סירבו. הם ביקשו לפחות את הארנקים עם הכסף כדי שיוכלו להגיע לירושלים. השוטרים סירבו והדפו אותם בכוח מהתחנה.

בשעת ערב צעדו החמישה ברגל בחזרה אל הכביש הראשי. הם חזרו לבת עין והזעיקו עורך דין של 'חננו', ששחרר למחרת בקלות את הרכב שעוכב בלי סיבה. החבורה נפוצה, כל אחד לדרכו. צבי המשיך לירושלים ומשם לחתונה של חבר בשער בנימין. כשרצה לעזוב גילה שהרכב איננו, הפעם זו לא הייתה המשטרה, אלא המשטרה שלא הייתה. כמעשה יומיום באזור התעשייה הזה, הרכב של צבי נגנב.