בשבע מהדורה דיגיטלית

אליעז כהן: לעשות תשובה גדולה

כיצד נכון להגיב לגל ההאשמות בעקבות הרציחות: לשתוק, להדוף את הביקורת או לערוך חשבון נפש?

נעמה בן חיים , כ"א באב תשע"ה

אליעז כהן
אליעז כהן
צילום: עצמי

מאז שישי שעבר אני בוכה. אני בוכה על התינוק הזה, עלי סעד דוואבשה, שנשרף בשנתו, שקול בכיו המפויח התפורר על אפר-שפתיו לעד. על ילד קט, שלא טעם טעם חטא, אבל נשרף ב"אש הקודש" של אוחזי הנקמה היהודית כלפיד.

אני בוכה על מתיישבי ארץ ישראל הנאמנים, שכך אירע לנו. שגם אם כולנו יודעים שבני הבליעל הללו אינם "מתוכנו", אינם "בשר מבשרנו", אינם "התפתחות טבעית" כפי שמנסים לצייר זאת מתנגדינו האידיאולוגיים והרוחניים, איננו יכולים להתנער לגמרי ולומר, כזקני העדה: ידינו לא שפכו את הדם הזה. כי שתקנו. כי לא רצינו להאמין שיהודים, אחים, מסוגלים לעשות דבר כזה.

אני לא מגיע עכשיו מהמקום של "אמרנו לכם", למרות שמאז עומדי על דעתי, ובוודאי ב‑15 השנים האחרונות, אני מנסה, יחד עם שותפים נוספים, לזעוק כנגד הרעה הזאת, וקולנו לא נשמע.

בכל פעם יש המכחישים, יש המדחיקים, ישנם ההודפים, ישנם המתעטפים ב"סיפור הגדול" של המלחמה בינינו לבינם, כדי שלא ייפלו מחיצות לבבם, שלא תוסר ערלת-הלב, וכל ההגנות האחרות שבנינו לנו בעמל כה רב.

אבל אני למדתי מכמה ממוריי וחבריי המובהקים, וביניהם חנן פורת, הרב מנחם פרומן ואורי אליצור, שבזמנים כאלה לא עושים חשבונות. בזמנים כאלה בוכים. בזמנים כאלה נקראים לחשבון נפש אמיץ, עמוק, תובעני, קודם כול פנימה, בינך ובין עצמך, ואחר כך בקרב המשפחה, והקהילה, והמגזר, והחברה כולה.

לא לטשטש. לא להיכנע לפיתוי להדוף את ההתקפות שניחתות עלינו עכשיו מכל הכיוונים במתקפת נגד. לא להיגרר לשיח הקורבני, משני צדדיו. לחזור לאמיתות היסוד של "לא תרצח!" שמהדהד מאז סיני ועד פרשת השבוע שעבר. לחזור אל הברית הנצחית של "והיה אם שמוע תשמעו" שנקרא השבת, שמערערת את ההיבריס של "כוחי ועוצם ידי", ושהגאולה מונחת לנו בכיס. לעשות, עוד לפני אלול הקרב ובא, תשובה גדולה.

אליעז כהן

משורר ועורך