בית כנסת
בית כנסתאילוסטרציה. פלאש 90

לפעמים אני חושב שהחיים שלי משונים. נולדתי בישראל אבל יש לי מבטא של ילד רוסי עולה חדש. סבא וסבתא שלי גרים אתנו בבית, וזה בכלל לא נורמלי כאן בישראל.

את ראש השנה האזרחית אנחנו חוגגים קבוע, עם עץ אשוח ומתנות מסבא שלי שמתחפש לסנטה קלאוס, וביום כיפור בחיים לא ראיתי מישהו מהמשפחה שלי אוכל או שותה. חוץ מזה, אני בכלל לא יודע אם אני יהודי או לא, כי תמיד שואלים אותי בבית ספר אם עשיתי ברית מילה. ברור שעשיתי, מה הם חושבים לעצמם?

אני רוצה להיות מנקה כשאהיה גדול. כמו אמא שלי. אבל בעצם לא, אולי אני אהיה מנהל של בית כנסת. כזה שפותח את בית הכנסת כל בוקר, מעלה את כולם לתורה ומלמד את הילדים לקרוא בתורה. אצלנו בבית הכנסת יש כל מיני אנשים מכל מיני עדות. יש זקנים שאוהבים לצעוק על ילדים שעושים רעש. הילדים של המרוקאים מגיעים רק ביום כיפור. ויש אשכנזים שקטים שלא אוהבים שתופסים להם את המקום בשבת בבוקר. בעיה שלהם שהם מאחרים לתפילה. אם הם היו מגיעים בזמן כמוני לא היו תופסים להם את המקום. אבא שלי לא מאמין בתפילות ולכן הוא לא מגיע לבית הכנסת בשבת. פעם הוא אמר לי שהוא מאמין באלכוהול. לא הבנתי מה זה להאמין ומה זה אלכוהול אבל לא אכפת לי. העיקר שהוא מאמין במשהו. הרב בבית הכנסת אמר שצריך להאמין תמיד.

הכי אני אוהב את השיעור לילדים בשבת בצהריים. הרב מספר סיפורים מעניינים על פרשת השבוע ושואל שאלות ומי שיודע לענות מקבל סוכרייה. חוץ מהשיעור לילדים יש שבתות שיש קידוש אז כל התפילה אני מתרגש לקראת הקידוש, וברגע שנגמרת התפילה אני רץ למלא לי צלחת בכל הממתקים היפים שיש. בכל מקרה אף אחד לא אוכל אותם. כולם זקנים. אל תחשבו שאני בא לבית הכנסת רק בגלל האוכל. אני בא בגלל האווירה הטובה שיש בו. כולם יושבים יחד להתפלל, זה באמת משהו מיוחד. אף אחד לא עייף כמו אמא כשהיא חוזרת מהעבודה, ואף אחד לא עצבני כמו אבא שחוזר מהגן הציבורי. אפילו הזקנים המרוקאים שצועקים בבית הכנסת, צועקים מתוך כוונה טובה. לעשות אוירה טובה. לכן אני אוהב את בית הכנסת. זה הבית שלי.

***

"אפשר עוד מנה? בבקשה, שושנה, גם אתמול נשארנו רעבים אחרי הארוחה!" נו, מה אני אעשה, כפרה עליך? זו לא אשמתי שיצחק, מנהל המטבח של הישיבה, לא יודע לחשב כמויות של אוכל ותמיד חסר. אם זה היה תלוי בי, כל התלמידים פה היו מתפוצצים מהאוכל שהייתי מכינה. מלאווח, ג'חנון, קובנה. אפילו מרק תימני עם חִלבה הייתי מכינה להם, רק שיהיו בריאים וילמדו תורה טוב.

אני לא מתלוננת. ב"ה יש לי עבודה. לישיבה הגעתי כשחיפשו בנות שיודעות לבשל. ברור שלקחו תימניות, איזו אשכנזייה יודעת לבשל? אלה, רק עם מיקרוגל יודעות להכין אוכל. הילדים פה טובים, אבל לפני פורים הם נהפכים למשוגעים. תמיד כשמגיע חודש אדר בתוך יום-יומיים כל הישיבה הפוכה וחדר האוכל הכי הפוך. הם תולים שלטים עם כל מיני משפטים לא יפים על המורים, או לפעמים מחליטים סתם לשבור כיסאות או שולחנות. ואז תמיד אני ויצחק צריכים לנקות הרבה זמן את כל הלכלוך שהם השאירו. זה לא יפה, אני אומרת להם, חדר אוכל זה בשביל לאכול.פעם, כשהייתי חולה, ניסיתי לקרוא תהילים בבית, אבל זה פשוט לא אותו הדבר כמו בבית הכנסת.

ככה אני לפעמים חוזרת עצבנית מהעבודה. בגלל הילדים, או בגלל יצחק המנהל או שסתם אין לי כוח לשום דבר. אז מה אתם חושבים שאני עושה? אני הולכת לבית הכנסת בשכונה, יושבת בעזרת הנשים וקוראת תהילים. ככה הרב שלנו מתימן היה אומר. נשים צריכות לעבוד בבית ולקרוא תהילים. אני תמיד מגיעה בצהריים, כשבית הכנסת ריק, ויושבת לבד בעזרת הנשים. יש לי ספר תהילים שאני שומרת במקום הקבוע שלי. הבת הקטנה שלי אוהבת לשבת לידי כשאני קוראת ולהצטרף אליי בסלסולים של המזמורים. פעם, כשהייתי חולה, ניסיתי לקרוא תהילים בבית, אבל זה פשוט לא אותו הדבר כמו בבית הכנסת. האוויר של בית הכנסת פשוט מרגיע אותי. זה רק אני, התהילים והקב"ה. אח"כ אני יורדת בשקט בשקט לעזרת גברים, הולכת לארון הקודש ומבקשת כמה בקשות מהלב. ואז כשאני יוצאת מבית הכנסת אני מרגישה כמו אישה חדשה וזה מחזיק אותי עד ליום המחרת או עד שהילדים מהישיבה מעצבנים אותי.

***

תמיד עניין אותי לדעת מה מושך אנשים לבוא לבית הכנסת. כשהייתי בחור צעיר בפלמ"ח לא "התעניינתי בדת" בלשון המעטה. נולדתי בקיבוץ של 'השומר הצעיר'. מסוג הקיבוצים שבהם אוכלים טרף ביום כיפור, בלי לברך לפני האכילה. צילה ואני הקמנו את השכונה. בהתחלה היו פה רק פחונים אבל אז הקימו את השיכונים ומכיוון שהיינו צברים, קיבלנו דירה בין הראשונים. קלטנו עולים חדשים. את התימנים צילה לימדה באולפן ואני עבדתי עם הרוסים במפעל לייצור בקבוקי שתייה קלה.

ואז גילו אצל צילה את המחלה הארורה. בבת אחת כל החיים היפים שלנו נגמרו. צילה המסכנה לא הצליחה להילחם. תמיד כשישבתי לידה בבית החולים היא ביקשה ממני לשיר לה שיר מימי הפלמ"ח. ואני, בטח ששרתי. את כל המחלקה הרמתי על הרגליים. אבל כל המשחקים האלו לא עזרו. צילה נפטרה ואני נשארתי לבד. מבוגר בן 64, שמתחיל להזדקן לו.

אמרתי לעצמי, "יהושע, הכול עשית בחיים. לחמת נגד הבריטים והערבים, נולדו לך ילדים ויש לך פנסיה מכובדת. מה עוד נשאר לך בחיים לעשות?" והחלטתי. ביהדות עוד לא נגעתי. מה יש לי להפסיד? אם אני לא מתחבר, אני מיד מתקפל וחוזר לחיים הישנים שלי. התחלתי להניח את התפילין של השכן החב"דניק, כי אפילו תפילין לא היו לי. אחר כך התחלתי לשמור שבת. יום אחד נזכרתי במשפט שתמיד אמרו לנו בפלמ"ח, "חייל טוב הוא חייל שיש לו מחנה טוב שאליו הוא יכול לשוב מהמלחמה." חשבתי לעצמי, איפה יכול להיות המחנה שלי, מחנה שבו ארגיש יהודי דתי אמתי? רק בבית הכנסת. התחלתי לפקוד את בית הכנסת השכונתי. אחרי שהגבאי נפטר, המתפללים ביקשו שאחליף אותו. אמרו שאני המתפלל הכי מבוגר ולכן אני הכי מתאים. כבר 11 שנה אני גבאי, ובכלל לא רואים עליי שהייתי פעם 'שמו"צניק'.

מה אני אגיד לכם, אין דברים כאלה בעולם. מה הייתי עושה בלי בית הכנסת, באמת שאני לא יודע. אולי הייתי מהזקנים שיושבים כל היום מתחת לבניין ועוקבים אחרי כל חתולה שזזה. אולי הייתי כבר מאבד את הצלילות שלי, כמו הזקנה מהדלת ממול. בית הכנסת הוסיף לי כמה שנים לחיים, בזה אני בטוח. לראות את הנשים שמתפללות בדבקות בעזרת הנשים, לחלק סוכריות לילדים הקטנים מהשכונה. להראות לאורחים חילונים איפה לשבת ולפתוח להם את הסידור במקום הנכון כי הם לא יודעים מה זה 'שמע ישראל' ולהסתכל עליהם ולהגיד לעצמי "יהושע, ככה גם אתה היית פעם." הכול בזכות בית הכנסת של השכונה.

אהבתם? הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" מגזין הנוער של עולם קטן