כשהמיסיון נוקש על הדלת

גם אל דלת ביתה של ד"ר לינה ארנון בקיבוץ בית זרע הגיעו פעילי מיסיון. בשיחה עם ערוץ 7 היא מספרת על המפגש ומה שהיה בו.

תגיות: מיסיון
שמעון כהן , כ"ד באב תשע"ה

מיסיון. ארכיון
מיסיון. ארכיון
"יד לאחים"

בעקבות הדיווח בשבוע שעבר ביומן ערוץ 7 על פעילותם של אנשי המיסיון הנוצרי בקיבוצי עמק הירדן וסביבות הכנרת שוחחנו ביומן עם ד"ר לינה ארנון, תושבת קיבוץ בית זרע, שגם לביתה הגיעו הפעילים וגם אתה פתחו בשיחה רוחנית דתית.

"המפגשים הללו נראים מקריים מאוד", היא מספרת על המפגש שהתרחש לפני ימים אחדים. "לפתע פתאום ביום החם ביותר מתדפקים על דלת ביתי אנשים עם חולצות שעליהם כיתוב בכתום 'עמך עמי ואלוהיך אלוהי'. היה אז חום אימים. כיבדתי אותם בבקבוק מים ולאחר מכן בכוס קפה עם הל, ובאופן מקרי בעוד המפגש מתקיים מצטרפים עוד אנשים כאלה ובהמשך הגיעו עוד".

ד"ר ארנון הזדהתה בשמה בפני אורחיה ואלה השיבו לה והזדהו גם הם ומכאן והלאה "השיחה מתחילה להתגלגל מתוך הכותרת שעל החולצות. הם תהו על כוונותיי האמוניות, שאלו מי אני ומה אני, ומה עושה אותי מזוהה עם היהדות, מה אני יודעת על היהדות ומה אני יודעת על האמונה שלהם".

שאלות אלה, מסכימה ד"ר ארנון, נועדו לייצר סימני שאלה באשר לזהות היהודית דווקא שלה כמי שאינה שומרת מצוות. ארנון מצידה סיפרה להם על השכלתה האקדמית והציגה את הדוקטורט שלה במחשבת ישראל. הם תהו באשר לתוכן הלימודים במחשבת ישראל באוניברסיטה ובעודם מדברים דפיקות נוספות בדלת וזוג פעילים נוסף מצטרף. השיחה החלה להיות מלווה בצחוק שכן האורחים החדשים החלו לשאול את אותן שאלות וד"ר ארנון נאלצה לחזור על דברים שכבר אמרה.

"בשלב הזה אני עוצרת את התנופה של הדיבור שלי, ואני שואלת אותם מי אתם ומה הוביל אתכם לישראל. הרי אף אחד מהם לא יהודי.

"הם מספרים לי את המקור שלהם. מסתבר שהם נאספים בגרמניה פעמיים בשנה ממקומות שונים מהעולם. היו אצלי משווייץ, גרמניה צרפת, קונגו ואוסטרליה ועוד. הם מספרים שמתוך האמונה שלהם באל האחד ששורה עליהם הם מתקבצים באחד האולמות הגדולים בברלין וכל אחד מציג את האמונה שלו ומחפשים את הקו האמוני המחבר בין כולם".

"אני לא בטוחה שהם ניסו לשכנע אותי. ברגע מסוים הם שאלו אם אני מוכנה שיקליטו אותי. אמרתי להם שאם הם באים ממקום מיסיונרי אז לא בבית ספרי כי 'איש באמונתו יחיה'", היא מספרת ומתארת את דבריה אליהם כשפרשה בפניהם את תפיסתה ולפיה מי שמבקש תשובות באשר לפשר מציאותו בעולם ומבקש את הטעם לחייו יוכל לקבל את המענה בלימוד טעמי התורה ומשם תצמח האמונה.

השיחה בין ארנון לאורחיה התפתחה לסיפורים אישיים של האורחים שהתברר כי ארבעה מתוך השישה הגיעו לאמונתם הדתית מתוך אסונות והשניים האחרים בעקבות שורשים משפחתיים דתיים.

בין לבין היא מזכירה כי היא עצמה שונה מהנוף התיאולוגי של קיבוצה, בית זרע, שכן היא מגיעה מבית דתי ונחשבת למסורתית. היא זוכרת את ימיה כילדה שהלכה עם סבה לבית הכנסת ובשיחות עמו הייתה שואלת לא מעט שאלות.

לקראת תום השיחה שאלו אות אורחיה שתי שאלות - האם את בטוחה שתיכנסי לגן עדן והאם כאשר היא מתניעה את רכבה בבוקר היא מבקשת מהאל שינחה את דרכה בטוב. לדבריה משיחות עם חברות בקיבוצה ובקיבוצים אחרים הסתבר ששאלת הביטחון בכניסה לגן עדן היא שאלה שנשאלה גם במפגשיהן שלהן עם נציגי הקבוצה.

השישה התנצלו שאין עימם מתנה להעניק לד"ר ארנון, אך הם מבקשים לברך אותה, וכך כאשר עמדו בצד דלת ביתה בירכו אותה ומיהרו לאוטובוס שלהם שהמתין להם. מסתבר שלקיבוץ הם הגיעו בהסעה שמביאה אותם לאזור הכנרת, ממתינה להם עד סוף הפעילות ההסברתית שלהם ולאחר מכן לוקחת אותם לצפת ומשם חוזרים לתל אביב ב דרכם חזרה לארצות מוצאם.

ד"ר ארנון נשאלה כיצד התקבלו אותם שליחים נוצרים בבתי שכנותיה וחברותיה. לדבריה מהשיחות איתן עולה כי רבות חשו שלא בנוח עם הבקשה להיכנס לבית ולפתוח בשיחה וסגרו את הדלתות. "הייתה להן קצת תחושה של אלימות ומאוימוּת".

באשר לתחושותיה שלה היא מעירה כי "כאשר הרגשתי שהם פונים למיסיון אמרתי שזו כניסה לפרט ועצרתי".

לקראת סוף הדברים נשאלה כיצד היא רואה את מפגשיהם של חברי הקבוצה הנוצרית עם בני נוער על חופי הכנרת. לדבריה מדובר במפגשים שאותם היא מגדירה כמסוכנים שכן אם כבר מתקיימים מפגשים שכאלה לא הגון לקיים אותם מול בני נוער שאינם מצויידים במטען הערכי והמידעי שיאפשר להם להשיב לטענות הנאמרות, ולכן כל מפגש שכזה, אם בכלל, צריך להתקיים תחת עינו והכוונתו של גורם בוגר.