גיבורים של החיים

כמה פעמים יוצא לכם לראות גבורה פשוטה מול עיניכם? * סיפור שנבע מהלב

עוזיה הלוי- מגזין "מקום בעולם" , כ"ז באב תשע"ה

חיילים באימון
חיילים באימון
צילום: פלאש 90

גשם. גשם. אני מציץ מהחלון החוצה ורואה איך זרם מים מרשים שוטף במורד שבילי הבטון ומציף את הערוגות בין הקרוואנים הקטנים.

אליקו הסמל חוצה באדישות את הזרם, דורס בנעל צבאית גבוהה את המים הזכים. זוטות כמו שיטפון לא יעצרו אותו, כי 'אין דבר שיעצור חייל של צה"ל, הבנתם?' כך היה נוהג לשנן לנו. הוא נעלם באגף המפקדים ואני מחזיר מבט אל ערימת הציוד הממתינה לי על רצפת החדר. עוד שלוש שעות אנחנו מתפנים מהמוצב הקטן בפאתי טול כרם ויורדים לאימון בבקעה. השד יודע מי דחף אימון דווקא בחנוכה, ואני מתפלל שבבקעה לא יורד כל כך הרבה גשם. הלילה כבר ישנים באוהלים בשטח, ומחר להסתער על הרים שוממים מלאי בוץ זו אינה חוויה מרנינה.

כפיר נכנס אל החדר, נוטף מים. "אחי, אני מת לישון וכבר קיפלו לנו את החדר. יש מצב אתה מפנה לי את המיטה?" מסכן, אני אומר לעצמי. בטח עלה משמרת לילה, שהתארכה עוד בגלל הגשם ועכשיו גם אין לו מקום לישון, שלא לדבר על זה שעוד מעט כולנו נוסעים לבסיס האימונים בבקעה. בחוץ כבר שומעים את הפלוגה שמחליפה אותנו, מה שמבשר לכפיר שיש לו מעט מאד זמן לנוח.
"תפדל, בן-אבו", אני אומר לו. "גם ככה הכול אצלי ארוז כבר". חוץ מהאפוד, כמובן. כוננות היא עדיין חובה כאן. כפיר נשכב בבגדיו על המיטה ונרדם ברגע, ואני מנצל רגע של הפוגה בגשם כדי לקפוץ להכין לי קפה ולראות מה חדש.

תאמינו לי, אף פעם אל תפתחו פה לשטן או למרפי. רק סיימתי להכין לי נס קפה עם חלב (מצרך יקר מפז בצה"ל) ונשמעה הכרזה ברמקול: "הקפצת מוצב! הקפצת מוצב!" אם זו לא אזעקת אמת אני תולה את בועז המ"פ, אני ממלמל לעצמי ורץ לחדר, שם אני מוצא את כפיר עם אפוד מוכן כבר לצאת. אני מתארגן בחמש שניות ויוצא אחריו.

אליקו הסמל רץ לפנינו וצועק שזה רציני וזרקו בקבוקי תבערה על המוצב. לפי התרגולת, כפיר ואני צריכים לתפוס עמדות סביב הכניסה למוצב, אולם תכניות לחוד ומציאות לחוד. שני החיילים שתפקידם להצטרף לאליקו בג'יפ לא מגיעים והוא עומד חסר אונים ליד נהג הג'יפ. כפיר טופח על שכמו ונכנס פנימה, אליקו מסמן לנהג להתחיל לנסוע והם יוצאים בחריקת צמיגים. משוגע כפיר הזה, לפני חמש דקות הוא קרס גמור מעייפות על המיטה שלי ועכשיו הוא מתנדב לרוץ אחרי מחבל.

נשארתי בשער המוצב, עוקב אחר ההתפתחויות הבוקעות ממכשיר הקשר. משברי המשפטים הבנתי שהכול בשליטה, ואז נשמעו צעקות של אליקו הסמל ונהיה שקט לעשרים דקות שלמות, שהופר רק כשבועז המ"פ הודיע שכולם בריאים ושלמים, רק הג'יפ של אליקו נשרף. מעט אחר כך חזרה הרשת להיות פעילה, עד שהאירוע הסתיים והרכבים עמוסי החיילים החלו לחזור אל המוצב.

אליקו הסמל אסף את כולנו. "מחלקה שלוש, תקשיבו. יש לכם כאן חבר במחלקה שהוא עשר, ואני מתכוון לכפיר בן-אבו", הוא אמר ונעץ מבטים בכפיר שחייך חיוך עייף. אליקו המשיך וסיפר שהם נכנסו למטע זיתים ופתאום מאחורי עץ הגיח בחור צעיר והשליך שני בקבוקי תבערה על הג'יפ. הם קפצו מיד ורדפו אחריו יחד עם חיילים אחרים שהצטרפו. כפיר היה היחד שהבחין במחבל נוסף בורח, הזעיק את כולם ורדף אחריו לבדו לתוך הכפר הסמוך. המחבל נעצר בתחפושת לאחר שניסה להימלט מהכפר ונתפס רק בזכות כפיר שזיהה את המכונית ואת התחפושת. "בקיצור, יש לכם חבר גיבור, תתגאו בו", אמר אליקו והוסיף "כאות הוקרה קטנטן, כפיר יוצא מחר בבוקר הביתה ליום אחד. סוג של צ'ופר למי שעם ישראל מודה לו. אה, ושכחתי לנזוף בך על כך שרדפת לבדך בניגוד להוראות", הוא חייך חיוך עקום.

כולם חיבקו את כפיר והחליפו צ'פחות, באמת אומץ לב לא קטן, לרדוף לתוך כפר עוין לבד, ועוד אחד כמו כפיר שלא בדיוק נראה כמו גורילה. מתברר שיש הפתעות בחיים.

***

לאחר שהרוחות נרגעו פנינו להתארגן ולצאת לאימון. בשל אירועי הבוקר הלו"ז כולו התאחר והגענו לשטחי האימונים בחושך מוחלט, נטול ירח כמו שרק נר רביעי של חנוכה יכול להיות. בדרך עמדנו בין הספסלים באוטובוס הצה"לי מחוסר מקום וכפיר נרדם בעמידה, נשען על ערמה של תיקים וציוד צבאי. כשירדנו מהאוטובוס מחוגי השעון הורו תשע וחצי, חושך מוחלט וקור היו מנת חלקנו שעה שניסינו במאמצים מרובים להתארגן. תקוותי מהבוקר שלא ירד כאן גשם התבדתה, ואת האוהלים היה עלינו לנעוץ בבוץ עמוק ולפרוש ענפים דקים על קרקע האוהל כדי שנוכל לפרוש את שק השינה על מצע יבש. תעלות נחפרו סביב האוהלים, להסיט זרם מזדמן של מים שעשוי לאיים בשיטפון על אוהלי הבד הצבאיים.

"לא להיפרד!" הרעים בקולו אליקו הסמל. "אתם עייפים, חסר לנו שמישהו יהיה לבד וייפול ויקרה לו משהו. זהירות עם היתדות והחבלים של האוהלים". נפל עליי מסך של עייפות בשעה שאליקו המשיך לגעור ולעודד, לתת יד ולהרים את הקול. על חנוכייה לא היה מה לדבר ברוח, ולאיש לא היה אקווריום של זכוכית.

חצי שעה לאחר חצות ירד מטח קצר של גשם והשתרר שקט אחריו. אליקו אסף את כולם והפתיע אותנו עם חנוכייה מאולתרת מפחיות שימורים וסולר, וארבע להבות ריצדו בשורה, אחת נוספת מעליהן הייתה שמש. "אין לנו רשות להשתמש", אמרתי בשקט בחיוך קטן, הרי זו נקודת האור היחידה בכל האזור וברור שמשתמשים באורה.

אחת בלילה, כולם פרשו לשינה בתקווה להישאר יבשים עד הבוקר. הצצתי לרגע ברשימת השמירה שהכין אליקו, ולא היה קץ לאושרי הקטן בראותי שאני שומר אחרון. אל יקל הדבר בעיניכם! דבר ידוע אצל חיילים שכולם רוצים לשמור ראשונים או אחרונים, שאז אינך צריך לקום באמצע הלילה ושנתך שנת ישרים רצופה מתחילת הלילה עד סופו.

השומר הראשון היה כפיר, כמובן. מי שיוצא הביתה ליום אחד מגיע לו שיישן היטב בלילה, אחרת מה הטעם בחופשה. "אני יוצא בשש בבוקר, אז שיהיה בהצלחה באימון", הוא אומר ומביא חיבוק. "זה בסדר, אני שומר ברבע לשש, אז אני אהיה זה שיעיר אותך", אני עונה לו ורואה שכולם נרדמו באוהלים. "תראה איך כולם שפוכים מעייפות, בטח גם אתה גמור... לילה טוב!" אני זורק לו בעיניים חצי עצומות ונדחף לאוהל שהקמנו מתחת לעץ אלון ענק.

בעשרים לשש יד מטלטלת אותי, תולשת אותי מתוך חלום מתוק. משב רוח קר מסלק את שאר קורי השינה ואני זוחל מתוך שק השינה אל הנעליים של השומר, שמעיר אותי כדי שאחליף אותו בזמן והוא יספיק לתפוס תנומה של רבע שעה לפני שכולם יתעוררו.

אני נעמד מחוץ לאוהל ובוהה בשומר שהעיר אותי. זה היה כפיר.

"תגיד," אני שואל אותו מבולבל. "לא אתה שמרת ראשון?"

"כן, שמרתי", הוא עונה בחצי פה, מבט עייף בעיניים. "אתה מתלבש? בשש אני צריך להיות מוכן ליציאה, הרס"פ בא לאסוף אותי".

האסימונים החלו ליפול אצלי בראש. "אתה רוצה לומר ששמרת כל הלילה? נפלת על הראש?"

"שמע, כולם היו מתים מעייפות, אני הולך לישון עכשיו באוטובוס הביתה ואתם צריכים לרוץ על גבעות והרים עד הלילה".

"אתה באמת גיבור, אין עליך, אני עוד לא מעכל", ברברתי עוד מתוך הלם. כפיר חייך וביקש שלא אספר לחבר'ה, אבל הבהרתי לו שזה הדבר הראשון שהם ישמעו הבוקר והוא הרים ידיים ועלה לרכב של הרס"פ שבדיוק הגיע.

***

כשכולם התעוררו ואיש לא הבין איך דילגו עליו בשמירה, סיפרתי לכולם וההתרגשות הייתה רבה. רק אליקו נשאר אדיש בחיוך העקום שלו ואמר: "אמרתי לכם, יש לכם חבר עשר. עובר על ההוראות, עושה מה שהוא רוצה ותמיד נשאר גיבור, אבל גיבור על אמת".

אהבתם? הצטרפו עכשיו ל"מקום בעולם" מגזין הנוער של עולם קטן