החופש לבחור

האם לנו ההורים היה חופש? האם זה חופש שכמעט ואין לך פנאי לעצמך? האם זה חופש כשצריך כל הזמן לחשוב לאן לקחת את הילדים?

ריעות לוי , ה' באלול תשע"ה

אוהלים כנרת
אוהלים כנרת
פלאש 90

בנסיעה חזרה מהצפון עצרנו בכנרת לשחייה לילית. בעלי נכנס עם הילדים ואני ישבתי עם איתן מיכאל בכסא נוח על החוף.

היה שקט, רק רחש הגלים נשמע כל כך קרוב אלינו. השמש בדיוק שקעה, המעבר המדהים ביופיו של אור וחושך. ראיתי כיצד קרני השמש האחרונות מקרינות את אורן על גלי הכנרת ואט אט נעלמות והחשכה תופסת את מקומן.

איתן מיכאל שכב עלי, עיניו מביטות בי, מתמקדות בי, קולטות שהוא על אמא שלו, ואז הוא מחייך.

אני מתחילה לבכות. השקט הזה בשילוב עם רחש הגלים, האור והחושך יחד גרמו לי לתזוזות בלב, מצד אחד שמחה על כך שהוא מתקדם ומצד שני כאב גדול על ילד מתוק, פיקח, ששכלו לא נפגע, אך אינו יכול להביע את רצונותיו ותחושותיו.

הרגשתי שגם אני חיה בתפר שבין אור וחושך. בנקודה הזאת שיש אור אך החושך תופס את מקומו למעט זמן, ומחכה שוב לאור שיאיר.

חשבתי על כך שעוד כשבועיים מסתיים החופש הגדול. האם אכן לנו ההורים היה חופש? האם זה חופש שכמעט ואין לך פנאי לעצמך? האם זה חופש שצריך כל הזמן לחשוב לאן לקחת את הילדים כדי שלא ישתעממו בבית?

ואצלנו רמת הקושי עולה במהלך החופש... בהתחלה רק ילדי בית הספר והגנים, לאחר מכן איתן מיכאל נמצא בבית איתי כל היום.

אז כן, יש לנו חופש.

יש לנו חופש לבחור כיצד להרגיש עם המצב.

יש לנו חופש לבחור כיצד להגיב לשעמום של הילדים.

יש לנו חופש להחליט האם להתבאס שאין לנו זמן לעצמנו או להנות עם הילדים ולדעת שזאת רק תקופה?

במהלך 24 השעות עם איתן מיכאל כפול ימים רבים יש לי חופש רב להחליט האם לבכות על המצב שלו או להסתכל על השיפור האיטי שחל בו, האם להצטער על החסר בתפקוד שלו ולכן קשה לי מאוד טכנית או להחליט שזהו זמן איכות שלנו ולתת לו המון חום ואהבה?

מדהים שדווקא לאחר ששני רופאים אמרו לנו שאם זה המצב שלו לאחר שנתיים וחצי מהתאונה, אין לנו מה לצפות לשיפור וכנראה כך המצב יישאר. דווקא עכשיו התגובות שלו כשקוראים לו מהירות יותר. עדיין לצערי יש נתק בין הגוף למוח.

יש לי חופש להחליט האם להישאר בבית ולא לצאת להנות כי יש לי ילד בעל צרכים מיוחדים, או להתגבר על הקושי הטכני והנפשי ולצאת איתו ועם אחיו.

בכל החיים בעצם יש לנו חופש, אך החופש יכול גם להעניק הרגשת מחנק. אנשים רבים אוהבים את השיגרה, את החיים המסודרים, את הדברים הקבועים מראש, יודעים לאן עליהם להגיע, מה מתוכנן להם, ופועלים לפי זה. אך אנו אנשי האמונה יודעים שהחיים לא כך. נכון שיש שיגרה ויש לנו מסלול מסויים לעבור, אך לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש, להגיע ליעד חדש, לעצור בפקקים בדרך, לתקן תקלות בדרך. כאן נכנס החופש, החופש להחליט כיצד לקבל את מה שקרה לי.

בתחילת החופש ריכזתי קייטנת גנים. בקייטנה השתתפו ילדים שהיו עם איתן מיכאל במעון, והתקיימה בגן שאיתן מיכאל היה צריך להיות בו השנה.

בכל פעם שנכנסתי לגן וראיתי את הילדים, הלב כאב לי כל כך. ראיתי כיצד הם נהנים מסדנת שוקולד, מתופפים על תופים, נהנים לרקוד ולהיכנס לבועות סבון, והבן המתוק והמקסים שלי יושב בלובי של הגן ו"צופה" בהצגה כאשר ראשו שמוט והוא מיירר בלי סוף. הכאב כל כך חד ועצום.

באחת השבתות פגשתי מישהי מהגרעין ובשיחה איתה אמרתי לה שאף אחת מהאימהות של ילדי הקייטנה לא חשבה כמה קשה לי, וב"ה שהצלחתי להרים קייטנה למרות הכאב שליווה אותי.

אז היא אמרה לי- ואם היינו חושבות על זה, מה ציפית שנגיד לך? כאילו, מה עלינו לעשות עם זה?

והיא צודקת.

אני לא צריכה שירחמו עלי.

לא צריכה שינחמו אותי.

אז אמרתי לה שפשוט ישתתפו בכאב שלי.

ואני שמחה

על הכח שבורא העולם העניק לי.

על החופש שיש לי לבחור כיצד להתנהג.

על הבחירה שלי לשמוח במצב ולא חלילה להיפך.

על הרצון לשמור על השפיות למרות הכאב הגדול.

על היכולת להתנהג כמשפחה נורמלית ולהנות עם הילדים.

אז כן, אנחנו בהחלט בחופש הגדול, בחופש של עבודה עצמית, של עבודת המידות, של שליטה בכעסים, של הסתכלות חיובית על הבעל והילדים.

הלוואי ובחופש הגדול הבא נוכל לעשות יותר דברים עם איתן מיכאל והילדים והילד המתוק שלנו יעמוד על רגליו בריא ואיתן.

הילדים יצאו מהכנרת, מאושרים, רטובים, רעבים.

מחיתי את הדמעות, הסתכלתי עליהם והודיתי לבורא העולם על הטוב שיש לי ועל הטוב שעוד יגיע.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.