צמצמה את כיסוי הראש ב"אלול"

הרבה פעמים אנו נאחזים בקצוות כדי שיתנו לנו את ההגדרות שלנו –מי אנחנו ומה העצמיות שלנו.

שי אלדד , י"א באלול תשע"ה

טבעת חתונה
טבעת חתונה
צילום: Thinkstock

לפני כמה שנים, כמה שבועות לפני ראש השנה, הגיע אלי זוג בשנה הראשונה לנישואיהם. מחייכים אחד לשני, מבטי עיניים, אהבה פורחת.

לשאלתי לשם מה באו? האישה עונה לי שהיא אוהבת את בעלה אך יש משהו שמעיק על חייה. אני שם לב שמשהו משתנה בה, עיניה מקרינות עצבות וגופה מתכנס. היא טוענת שבעלה מכריח אותה ללכת עם כיסוי ראש מלא וזה פוגע בדימוי העצמי שלה. היא נראית מישהי אחרת.

פניתי לבעל ושאלתי אותו מה מפריע לו אם אשתו תגלה מקצת משערה. הבעל ענה לי שהוא יודע שיש דעות מתירות אך זה מה שמכונה "רב נוח" והוא לא מסכים שאשתו תלך כך!

מרכז וקצוות

בעולם הפסיכותרפיה הגופנית אחת הפריזמות להסתכל על מצבנו הנפשי והגופני היא דרך הגוף.

הגוף מחולק למרכז וקצוות. במרכזו נמצא החזה, הבטן והגב לעומת הקצוות הם הרגליים והידיים. מרכז החיים נמצא באברים המרכזיים-הלב, כבד, טחול, צלעות, בטן וגב לעומת הידיים והרגליים שהם הקשר שלנו עם הסובב אותנו, כמו: להביא ,לעשות דברים וללכת למקום שאנו רוצים.

הסתכלות זו פותחת שני סוגי ראיה. ראייה על העולם בכלל ועל כל אחד ואחת מאתנו. ראייה דרך המרכז וראייה דרך הקצוות.

תשובה

חודש אלול כבר בעיצומו ואנו מלאי תשוקה לשוב בתשובה שלמה .

יש אפשרות לראות את התשובה דרך הקצוות ולהיות מרוכזים בקצוות החיים שלנו - בידיים וברגליים כלומר בעולם הפרקטי. היכן טעינו. מה לא עשינו נכון ואיפה לא התייחסנו זה לזה בצורה נאותה.

וישנה אפשרות להתמקד המרכז-בלב, בטן, חזה (מקומות שאנו מרגישים את הנשימה היא חיים)

ולחפש שם האם אנו מכוונים כלפי הרצון האלוקי. האם אנו באמת מוכנים להתמסר לקב"ה, האם אנו מוכנים ורוצים לתת לקב"ה לנהל את חיינו ולהובילם או שאנו מנסים להתחרות איתו. האם לא בנינו לעצמנו את מסגרות חיינו, הדימוי העצמי שלנו, התחפושת הקבועה שלנו, האם אנו מוכנים לשחרר הכול ופשוט להיות שלוחי דרחמנא באופן הפשוט של המילה.

הרבה פעמים אנו נאחזים בקצוות כדי שיתנו לנו את ההגדרות שלנו –מי אנחנו ומה העצמיות שלנו, כדוגמת לבוש מסוים, הליכה למקומות מסוימים ועם חברה מסוימת ובכלל התנהגות כל שהיא, אך מתחת לזה נמצא פחד מלפתוח את המרכז שלנו לאמיתות חדשות, לראיה שונה של המציאות ממה שראינו עד כה.

זוגיות

נחזור לזוג החביב והאוהב. האישה רוצה להוציא מקצת שערה מחוץ לכיסוי הראש, אך הבעל התנגד בתוקף, הרי זה אסור ואף שהוא יודע שיש פוסקים גדולים שמתירים (הרבנים הגאונים פיינשטיין, רבינוביץ', אריאל ועוד) הוא בטוח שלא ראוי לסמוך עליהם להקל, אין זה דרך התורה לסמוך על "רב נוח" לי או לאשתי.

אם היינו מסתכלים על מחלוקת בין בני הזוג בראייה קצוותית היינו מחפשים איך להביאם לפשרה בעניין או שהיינו מבינים שיש לבני הזוג בעיה בקבלת החלטות והיינו מלמדים אותם איך לקבל החלטה משותפת.

אך כשאנו מסתכלים בראייה מרכזית אנו שואלים את בני הזוג "מה כל כך חשוב לך בעמדה שלך"?

במקרה זה –הבעל שם לב (על ידי שימוש במיינדפולנס. הקשבה פנימית מלאה וכלים טיפוליים נוספים) שמה שחשוב לו זה הדימוי העצמי שלו. בכך שאשתו מוציאה את מקצת שערה מחוץ לכיסוי הראש הדימוי העצמי שלו, הערכה העצמית שלו משתנה. לפני כן התייחסו אליו כצדיק, ה"תלמיד חכם" ועכשיו איך יסתכלו עליו? אך יותר מזה-איך הוא יסתכל על עצמו כאשר אשתו הולכת בצורה כזו.

תשובה, זוגיות ומרכזיות

זו דוגמה לחזרה בתשובה מרכזית. כלפי חוץ אפשר לראות נסיגה בהתנהגות התורנית של בעל זה שהיה לתומך באשתו שרוצה להוציא מקצת שערה מחוץ לכיסוי הראש, אך באמת יש פה חזרה בתשובה מרכזית, הבעל שינה את העולם המרכזי שלו.

חזרה בתשובה כזו הרבה יותר קשה ומפחידה כיוון שהיא מכריחה אותנו להתנתק מעולם הקצוות הדמיוני שבנינו לנו כדי לאשש את עולם הדמיוני של מי אנחנו.

היא מחייבת אותנו לברר-האם האחיזה בקצוות היא שמעמידה את עצמיותנו או שעצמיותנו מתחילה מתוכנו ויכולה להופיע בקצוות שונים המבטאים את אישיותי באמת, אפילו שבחברה הסובבת ובראיה שלי הקודמת זה נראה אחרת.

היכולת הכללית לשחרר את המרכז וממש לאפשר את הגמישות בתוכו לפי רצונו של מי שאמר והיה העולם זו התשובה האידיאלית.

לסיכום

מחשבה ,דמיון, רגש וגוף.

האם בכל הלבושים הללו אנו באים עם מקובעות, תפיסה עצמית או אכן פתוחים כלפי הרצון האין-סופי באמת.

האם המרכז של גופנו משוחרר, גמיש. עד כמה אנו יכולים להניעו לכל כיווניו. האם כשאנו רוקדים מה שנע אלו הקצוות כמו הריקודים המקובלים בעולמנו או שאנו יכולים להניע את מרכז גופנו.

האם הרגש שלנו חי במילואו. שמחה זו שמחה מלאה ואנו מוכנים לפגוש את העצב שלנו, הכאב שלנו בצורה מלאה אך לא דיכאונית.

האם אנו מאפשרים לדמיוננו בארץ ישראל לשוטט במרחבי ההוויה. עד כמה אנו מסוגלים לתת לדמיון מרחבים ולאבד את כובד הראש התמידי המצמיד אותנו לקרקע, לראיה השכלית (כמובן עסקינן בדמיונות מותרים)

ועל גבי הבסיס של הגוף, הרגש, והדמיון - המחשבה באמת מפסיקה לאחוז בקצוות כדי לתת לנו את מסגרת חיינו ומאפשרת חשיבה רעננה ומחודשת על עולמנו עד כה!

הכותב: שי אלדד, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי ויועץ בחיי אישות, אתר שביל אל הלב