בשבע מהדורה דיגיטלית

על רוח ועל ריח

עדי לוי, יזמית ובעלת מפעל לסבונים טבעיים בתפוח, מאמינה שלעסק שלה יש ערך מוסף במיתוג האזור ושאפשר לשלב קריירה עם משפחה וזוגיות

רעות יעקבסן , י"ב באלול תשע"ה

"אני מאמינה שככל שאדם יתחבר לטבע, כך ייטב לו". עדי לוי
"אני מאמינה שככל שאדם יתחבר לטבע, כך ייטב לו". עדי לוי
צילום: אישי חזני, סטודיו מרקם

בכנס הגדול לנשות השומרון שנערך עם פתיחת החופש, בין השירים, הנאומים והסיפורים, נקראה עדי לוי לעלות לבמה.

לוי, בעלת המפעל ומרכז המבקרים 'סבון בעלמא' בכפר תפוח, נבחרה על ידי מט"י (מרכז טיפוח ויזמות) יו"ש לקבל את התואר 'יזמית השנה של השומרון'.

התעודה היפה מכנס נשות השומרון מוצגת בכניסה למרכז המבקרים של המפעל, יחד עם שולחנות-שולחנות שערוכים ומסודרים לקבל את פני הקבוצות. האולם הגדול מכיל בתוכו גם מטבח בישול רגיל לחלוטין. על המדף במטבח ניצבת מחברת עבה ובה רשימת מתכונים. עלעול קצר מגלה שמות שמנים, תמציות ריחניות וכמויות. אין לטעות, כאן לא רוקחים עוגות. המחברת מכילה את סודות הסבונים של עדי לוי ובעלה אורן.

עם הכניסה לסטודיו שלהם מכה בך הריח: לבנדר, אשכוליות ווניל מתקתק. הסבונים ערוכים בשורות על מדפי העץ, מסווגים לפי טיפוח או טיפול. בסטודיו אפשר לראות את כל שלבי ההכנה של המוצר: סבון שרק עתה נרקח, כזה שמרקמו עדיין קצת לח, סבון שיובש שבוע, שבועיים, וסבון שכבר נחתך ומחכה לעטיפה. ליד גוש הסבון הגדול, שדומה כרגע עדיין לבלוק שיש, ניצב מסור מעט מוזר. "את זה אורן הכין ממיתר של גיטרה", מחייכת עדי ומדגימה איך המסור הביתי חותך במדויק את גוש הסבון לקוביות.

הפעם הראשונה שבה הכינו בני הזוג את הסבון הייתה לשימוש ביתי. אחרי שראו כי טוב, חילקו לחברים ולשכנים. הביקוש הלך וגבר ובעקבותיו נוסד העסק. היום יש להם כבר חנות אינטרנטית פעילה והעסק מוכר כאחד מאתרי התיירות של השומרון. כפר תפוח מהווה תחנת ביניים למי שנוסע מגוש דן לבקעה, לבנימין או לגב ההר, ואוטובוסים של 'משקפת', ועדי עובדים או סתם משפחה נופשת עוצרים כאן לסדנת סבונים על הדרך.

יוצאת מהבועה

עדי לוי נראית כמו מתנחלת מאז ומתמיד. אבל מאחורי המראה הקלאסי, מסתתר סיפור חיים מפותל.

לוי, בת 34, ובעלה אורן, מגדלים בחינוך ביתי את ילדיהם עלמא, יונתן ונועה בני החמש, השלוש והשנתיים. היא נולדה בחולון למשפחה חילונית שמאלנית, וכבר אז הייתה שוברת מוסכמות סדרתית. "גדלתי בסביבה מאוד בועתית, שבה כולם חושבים אותו דבר ומדברים אותו דבר. סביבה שבה כולם ניזונים מאותו מקור". לוי חשה שמשהו בכך לא נכון ולא אמיתי. הבית היה בית מסורתי שערכו בו קידוש והדלקת נרות יחד עם נסיעה בבוקר לים, ופסח נחגג עם מצות, ופיתות למי שממש מתחשק. "הייתה הרבה אמונה באלוקים, אבל זה לא משהו מחייב ביומיום. לי היה קשה עם זה, כי אני בן אדם קיצוני. אמרתי: אם יש אלוקים אז זה מחייב, ואם אין - אז אין".

עדי לוי ומשפחתה צילום: אישי חזני, סטודיו מרקם

כנערה מתבגרת, בחרה לוי באפשרות שאין השגחה מלמעלה והגדירה את עצמה אתאיסטית. ולא סתם אתאיסטית, אלא כזו שמנהלת ויכוחים עם מאמינים ושוללת לחלוטין כל קיום של כוח עליון בטענה ש"הכול מדעי, הכול אקראי. אדם נולד בשביל למות". בד בבד, מעידה לוי על עצמה, "הרגשתי חוסר רוחני ממש גדול, ריקנות שהלכה וגדלה עם השנים, והרגשתי שאני ממש לא נמצאת במקום שלי שם בחולון. לא התחברתי לאוכלוסייה, לא להלך הרוח ולא לדרך החיים של ההורים שלי. היה נראה לי שזו לא האמת". שאלות קיומיות כמו "למה אני חיה" ו"למה לקום בבוקר" החלו לעלות בראשה, ללא מענה. לצד לימודיה בתיכון, בילתה אז לוי זמן לא מבוטל בחברת נוער אנרכיסטי. "התחברתי לחבר'ה שהם לא מיינסטרים, אנרכיסטים, כאלו שמרססים גרפיטי. היינו מסתובבים בתל אביב כל היום. אנשים שגם קלטו את הסוג של השקר של החברה המערבית, אבל לא כל כך ידעו לתעל את זה למקום טוב. כך שזה יצא פשוט בתור אנרכיזם".

כשהייתה בת 14 אירע רצח רבין, והיא מצאה את עצמה בכיכר יחד עם חבריה מנוער מרצ. "זה היה משהו שהתנפץ לי רק לפני שנה. רבין היה גיבור על, דמות של צדיק. רק עכשיו אני קולטת איזו שטיפת מוח עברנו. ניזונו רק מהתקשורת, כמו 'ידיעות אחרונות'. זה מה שינקתי מהבית והסביבה".

על אופנוע בהודו

השחרור מהצבא לא הביא איתו את הקץ לחיפוש המשמעות. כדי למלא את הריקנות שחילחלה לתוכה, החלה לוי להתעניין בתורות המזרח.

היא נחשפה לספריהם של גורואים הודיים ולתחום הניו-אייג'. "הם רק רוחניים. הם חיים רק את הרוח שלהם, את הנשמה שלהם, הם משליכים את החומר שלהם. חיים כמו נוודים, נזירים, מהיד לפה. הכול מאוד רוחני וגבוה, אבל לא מתחבר אל המציאות". היום לוי מוסיפה עם ברק בעיניים: "זה היופי של היהדות, שמשלבת כל כך מדהים את החומר והרוח, החיבור האמיתי הזה". אבל ללוי הייתה עוד כברת דרך ארוכה עד שפגשה את היהדות.

היא החליטה לחקור את תורת המזרח מקרוב, ארזה תרמיל ועם כרטיס לכיוון אחד טסה להודו. שם הגיעה לאשראם שנערכו בו סדנאות של ויפאסנה במשך עשרה ימים. בסדנאות הללו שותקים, אוכלים אוכל פשוט, ישנים על מחצלת, עורכים מדיטציה ומזמזמים מנטרות הודיות. מטרתו של ההליך היא סיגוף הגוף כדי לשחרר כביכול את הנשמה. "הלכתי לשם ואחרי יום אחד הרגיש לי שזה לא אמיתי", היא מסבירה. "הודו זה מקום של עובדי אלילים לגמרי. כנראה המקום האחרון עלי אדמות שעדיין יש בו עבודה זרה. רואים פסלונים קטנים ברחובות, משתחווים אליהם ומדליקים להם קטורת, בצורה מאוד מאוד מגוחכת. רק לראות את זה בתור יהודי גורם לך להרגיש שזה טיפשי".

החוויות בהודו כללו מסיבות של צעירים ישראלים לתוך הלילה, מסעות ממושכים ואפילו טרק קשה במיוחד בנפאל, המדינה השכנה, כבת יחידה עם שישה יוצאי סיירות. "אתה הולך שלושה שבועות עם תיק על הגב, ישן כל יום במקום אחר וכל היום הולך בנופים מטורפים עד אינסוף, נוף שמתחיל כמו השומרון, וכל פעם מטפסים למעלה למעלה". המסע המפרך שבר את רוחה של לוי, אך העידוד הגיע ממקום לא צפוי. "היה שם בחור שגם היה חלק מהחבר'ה שטיילתי איתם, אבל היה בראש אחר, צדיק על, ירושלמי, חוזר בתשובה. הוא היה שומר שבת ולא מעבר לזה, אבל בן אדם מאוד יהודי-רוחני. ביום שישי אחד הוא אמר: 'בואי תיקחי שני נרות ותדליקי לשבת ותדברי עם ה'. תבקשי ממנו מה שאת רוצה, מה אכפת לך?'" ואכן, לוי מצאה עצמה עומדת מול הנרות, והפעם מוסיפה מילים אישיות. האתאיסטיות החלה להיסדק.

לוי הצטרפה לחבריה למסע אופנוענים ברחבי הודו. כל יום נפתח בהעמסת התיקים על כלי הרכב הדו-גלגליים ונמשך בנסיעה ארוכה עד לשקיעה. אז עצרה הקבוצה ותרה אחר פונדק דרכים קרוב. באחד הימים שמעה לוי באקראי על מקום לא מתויר בהודו שנקרא הום קרישוואר, והרגישה שהיא מוכרחה להגיע לשם. קבוצת האופנוענים סטתה ממסלולה וחנתה בהום קרישוואר. שם, בצעד נדיר, היא נפרדה מהאופנוענים ונשארה לבדה, בלי אף מכר. את מה שקורה אחר כך היא מתארת כ"שרשרת של ניסים". היא פוגשת באופן לא צפוי חברים טובים ועולה איתם לצוק שמשקיף על כל הנוף באזור, כדי לנוח ולשמוע מוזיקה טובה.

מהדיסק שבחרה היא לא זוכרת שום דבר. "נזרקתי למצב אחר של תודעה וממש ראיתי את כל החיים שלי עוברים לי מול העיניים כמו סרט נע, מהר מהר, תמונות תמונות, וקול בראש שלי שמדבר על אמונה. כאילו המסר שקיבלתי הוא שאם אין לי אמונה אין לי סיבה לחיות. וממש כמו הארה כזאת, ראיתי למה לא טוב לי בחיים, ומה חסר לי בחיים – האמונה. מאותו רגע התחלתי לקלוט שיש אלוקים ויש השגחה והתחלתי לראות את ההשגחה עליי, ששום דבר לא קורה סתם ושהכול מכוון, הכול מדויק". בהמשך המסע פגשה לוי שוב את חבורת האופנוענים ואז גילתה דבר מדהים: "בדיוק באותו הרגע שאני חוויתי את ההארה הזאת, הבחור שאיתו נסעתי עבר תאונה מטורפת עם האופנוע. מכונית נכנסה בו בדיוק מאחור. בנס הוא הצליח להתגלגל ונפל על ערימת קש שבדיוק הייתה שם וחוץ מפצעים שטחיים הוא ניצל. אבל אם היה שם בן אדם מאחור, הוא לא היה שורד את זה. זה בדיוק אותו האופנוע שאני הייתי אמורה לנסוע בו".

כשהגיעה לבית חב"ד נוצר בינה ובין בעלת הבית קשר חם מאוד. "אמרתי לה: 'תני לי משהו, מה אפשר לעשות?' רציתי להתחיל לעשות משהו ולא הכרתי מה יהודים עושים". החב"דניקית הכינה ללוי פתק בצירוף הוראות שימוש. וכך את הבוקר שלמחרת החלה לוי בהתרגשות. "פתחתי את הפתק ואמרתי 'מודה אני לפניך' וזה היה ואוו. מבחינתי הייתי צדיקה גמורה באותו הרגע. בגיל 24 לראשונה בחיי אמרתי מודה אני".

שידוך בקבר רשב"י

לאחר שחזרה לישראל עברה לוי לא מעט תחנות שבהן התחזקה בהדרגה, והוסיפה לעצמה עוד מצווה מהתרי"ג.

"כל התקופה הזאת כבר ידעתי שאני חוזרת בתשובה. מבחינתי הייתי דוסית, אבל עדיין לא קיימתי הכול. לא שמרתי שבת עדיין, אם כי בפנים הייתי לגמרי שם. זה משהו שצריך לעשות אותו לדעתי לאט לאט".

אחת התחנות נמצאת בירושלים, שאליה עלתה לוי בחיפוש אחר מדרשה. כדי להתפרנס היא הצטרפה לעמותה לזכויות אדם שנקראת 'הוועד הציבורי נגד עינויים'. לוי, שבאותם ימים לא הייתה מעורבת פוליטית, מצאה מבחינתה עבודה נוחה עם תנאים טובים. במשרד עבדו יהודים וערבים זה לצד זה. היא התקבלה כשהיא לבושה גופייה וג'ינס, ובחלוף החודשים היא למדה יהדות והתחזקה. באחד הימים יצא לה לראות במשרד מפה שמבדילה בין שטחי הרשות הפלשתינית ומדינת ישראל. "פעם ראשונה בחיים שלי שקלטתי את זה. פתאום אני רואה את זה מול העיניים ואני אומרת: 'רגע, זה השטחים? זה כל ישראל!' בראש שלי היה שהשטחים זה רק עזה". באופן לא מפתיע, יחד עם השינוי החיצוני שחל בבגדיה, מצאה עצמה לוי מפוטרת מהמשרד בטענה שיש צורך בקיצוצים.

משם היא פנתה לצפת. בדרכה לקבר רשב"י במירון פנה אליה אחד מחסידי ברסלב שעמדו בדוכן ליד מתחם הקבר, ושאל אותה אם היא מחפשת שידוך. הוא נענה בחיוב. "אז הוא באמת התקשר אל הבחור שהוא סיפר לי עליו, אבל הבחור לא היה זמין. פתאום קפץ לו המספר של אורן בטלפון, אז הוא אמר שהכול מאת ה' והתקשר לאורן ונתן לו את המספר שלי". אורן ועדי התחתנו לאחר כחצי שנה. אורן, שגדל בשומרון, הביא את עדי לראות את המקום. "ואז הגעתי לראשונה בחיי, בגיל 27, לשומרון. קודם כול נדהמתי לראות שזה ממש קרוב לתל אביב, נסיעה קצרה, עולם אחר לגמרי ונופים מדהימים והרים. אני נסעתי להודו בשביל לראות נופים, אבל זה היה פה כל הזמן מתחת לאף שלי. לא חשבתי בכלל להגיע לפה אי פעם".

קריירה מהבית

אורן ועדי בחרו להשתקע בכפר תפוח שבשומרון, ואורן התחיל לבנות את ביתם במו ידיו.

בינתיים הצטרפה התינוקת עלמא למשפחה, וללוי היה ברור שהיא הולכת להיות עקרת בית במשרה מלאה. "סוג של תיקון לאיך שאני גדלתי. הייתי ילדת מעון, פעוטון וצהרון, ילדת מפתח, והיה לי ברור שאני לא אעשה את זה לילדים שלי. זכרתי שלי מאוד הפריע החוסר הזה של אמא בבית. הייתי מקנאה בילדים שחוזרים הביתה לארוחה חמה ולאמא. אמרתי לעצמי: לא מעניינת אותי שום קריירה, אני מתמסרת לילדים בבית".

אבל באופן לא מתוכנן, הגיע העסק אל הבית. מיד אחרי לידתה של עלמא, באה חברה לבקר ובידה מתנה: חבילת סבונים טבעיים ומשחת החתלה בעבודת יד. עדי צוחקת כשהיא נזכרת בזה. "סבון מוצק? מי בכלל משתמש בדבר הזה?", תמהה בתחילה, אבל אז החלה ההתמכרות. "הריח פשוט שבה אותי, הייתי מסתובבת בבית ומסניפה את זה. זה היה שונה מכל מה שהכרתי לפני כן". הריח המשכר היה מורכב משמנים אתריים ותמציות צמחים. הריחות שאנחנו מכירים מהסבונים המתועשים, מסבירה לוי, הם בעצם תערובות סינתטיות של כימיקלים. "ואז התחלנו להשתמש בזה, ופתאום ראינו איזה הבדל גדול יש לנו בעור אחרי שימוש יומיומי בסבונים האלו. אני זוכרת שכל חורף אני ובעלי היינו מחסלים שפופרות של קרם ידיים מהיובש, ופתאום קלטתי שחורף שלם עבר ובכלל לא היינו צריכים למרוח קרם".

הדבר עורר אותה לחקור ולקרוא על תעשיית הסבונים. לוי מצאה שהסבונים הרגילים, הקונבנציונליים, מכילים הרבה תוצרי נפט, כימיקלים וחומרים סינתטיים, "וגם חומר ממש מסוכן שנקרא SLS שהוא למעשה מסיר שומנים. שמים אותו למשל בנוזל כלים, והוא משמש גם במוסכים להסרת הגריז. ולמה משתמשים בו בתעשייה? כי הוא גורם להקצפה. אז שמים כמות קטנה כך שזה כן עובר את משרד הבריאות, אבל עדיין זה מגרד לנו את השומן הטבעי של העור. סבון טבעי לעומת זאת, מורכב רק משמנים צמחיים ומים. אנחנו למשל משתמשים בשמן זית, קוקוס ודקל בסבונים".

בני הזוג לוי עברו לצרוך סבונים טבעיים, ואורן עודד את עדי ללמוד את סודות המקצוע. "הוא מאוד בקטע של אם אתה רוצה משהו - תלמד ותעשה את זה בעצמך. מבחינתו השמיים הם הגבול וכל אחד יכול לעשות הכול. אפילו לבנות בית", היא אומרת ומצביעה על ביתם שלהם. ועם האמונה של אורן, נסעו בני הזוג ללמוד את סוד הכנת הסבונים אצל זוג כימאים בצפון. הם התחילו להכין סבונים בתבניות אינגליש קייק, לחתוך ולחלק לחברים, למכרים ולשכנים. כך התחיל בית העסק להתפתח. עדי, שמצאה בכך עניין רב, המשיכה ללמוד ולהתעשר בעוד כיוונים, כמו הכנת משחות וקרמים. יחד עם חברה ביישוב הן עיצבו לוגו לעסק הקטן והחלו להסתובב בין ספקים תוך כדי ניסוי ותעייה. בהתחלה הכמויות היו קטנות, אך הן עלו יחד עם הביקוש. "בכל השלבים הללו אף פעם לא קפצנו גבוה מדי. לא השקעתי סכומים מטורפים של כסף. אף פעם לא הפסדתי, הצלחתי רק להרוויח".

סבון עם נשמה

בני הזוג הגיעו לנקודת הכרעה. היה עליהם להחליט אם מגדילים את העסק באופן משמעותי, תהליך שדורש השקעה כספית גבוהה.

לוי, שכאמור רצתה להיות עקרת בית, מצאה עצמה בהתלבטות לא קלה. לבסוף נמצא הפתרון: אורן יעבור לתפעל את העסק תחת ניהולה של עדי. הקומה העליונה של הבית שופצה והותאמה לחנות ולמרכז מבקרים שבו ייערכו סדנאות הסבונים, ובנוסף לכך הוקם אתר אינטרנטי למכירות.

כיום הבוקר של לוי נפתח בצעידה לסניף הדואר ומשלוח הזמנות חדשות לקונים שהזמינו מהאתר. אבל הם בהחלט משקיעים גם במשיכת הלקוחות אליהם לשומרון. "החזון שלנו בהתחלה היה לנצל את הקטע התיירותי של השומרון. לעשות מקום נעים ויפה ואטרקטיבי, להביא לפה קבוצות של תיירים. זה שוק ממש גדול ורווחי, וגם יש בזה תחושה של שליחות", היא מוסיפה, "במיוחד אני, שהייתי בצד השני של ההפגנות ושל המתרס, פתאום עכשיו אני מביאה אנשים לשומרון, לטייל פה ולראות איזה חבל ארץ מדהים יש כאן. אני מראה להם שאנחנו חיים פה בכיף ויש יצירה". לוי מאמינה שזה אחד הכיוונים המשמעותיים ביותר לחיזוק ההתיישבות בשומרון. "אנחנו בדיוק בצומת לבנימין, לבקעה ולגב ההר, הם יכולים על הדרך להיכנס אלינו. הם באים ואני מספרת להם את הסיפור האישי שלי. כולם בשוק כשהם רואים איך אני נראית עכשיו".

תוך כדי עבודה, בני הזוג לוי מצליחים לחשוב גם על פרויקט חברתי של קמחא דפסחא, אותו יזם אורן. לפני פסח מוזמנים בני נוער לסדנא חינמית שבמהלכה הם לומדים להכין סבונים, עוזרים בבית המלאכה, עוטפים את הסבונים ויוצאים מהמקום עם ארגזים מלאים, אותם ימכרו במקום מגוריהם. המבצע מתואם עם המועצה האזורית שומרון ועוד גופים מקומיים שנרתמים לעניין. "שבועיים לפני פסח אנחנו מסיימים את המבצע, ואת כל הכסף מחלקים למשפחות נזקקות כדי שיהיה להן לחג".

לפני שנבחרה עדי לוי ליזמית השנה, היה עליה להגיש בקשת מועמדות ולהסביר מדוע לדעתה היא ראויה לתואר. "כתבתי שבימינו יש הרבה עומס על האישה: להיות גם אמא, גם קרייריסטית וגם רעיה. המקרה שלי מוכיח שאפשר לעשות את הכול בלי לקפח אף אחד. לא ויתרתי לא על הילדים ולא על הבית ולא על העסק. המקרה שלי מוכיח שאם קצת יוצאים מתבניות החשיבה הקבועות, אז אפשר". לוי מוסיפה טיפ לכל מי שחושבת לפתוח עסק עצמאי משלה: "חייב להיות ממד אישי בבסיס של הכול. מה שמניע אותי זה לא להרוויח כסף. אני רוצה להשפיע טוב, ואני מאמינה שככל שאדם יתחבר לטבע של עצמו ולטבע בכלל, כך ייטב לו", היא מסבירה. לדבריה, מעבר לצריכה של קוסמטיקה טבעית יכול לחלחל לעוד תחומים, כמו תזונה טבעית ואורח חיים בריא.

"אני חושבת שהעסק מצליח ויש בו ברכה כי הלקוחות מרגישים שכשאתה קונה מוצר זה לא רק הסבון, אתה קונה גם את כל הסיפור שמאחורי זה, וגם את האדם שהכין את זה, שהרי הוא עשה את זה. זה כמו שתאכלי אוכל שאמא שלך עשתה או אוכל מקייטרינג, ממפעל. זה שונה גם אם הם הכינו בדיוק את אותו האורז. ברור שהאורז של אמא שלך שהיא הכינה לך באהבה, יבוא לך יותר בטוב. זה משפיע בצורה רוחנית כזאת. אני מאמינה שבגלל זה יש ברכה לעסק והוא מושך אליו עוד ועוד אנשים".