לא להיות המוציא לפועל של ארגוני השמאל. בית המשפט העליון
לא להיות המוציא לפועל של ארגוני השמאל. בית המשפט העליוןצילום: דוד ועקנין, פלאש 90

1. אני באופן עקרוני בעד שינוי סעיף 13 לחוק הדיינים כך שאישה תוכל לכהן בתפקיד מנהל בתי הדין הרבניים. בכנסת הקודמת עברו בקריאה טרומית ארבע הצעות חוק ברוח זו, אולם בשלב הזה הן גם נתקעו.

לטעמי אותן הצעות לא היו טובות. ההצעות ביקשו להשוות את המצב בבתי הדין לזה שבבתי המשפט, שם אפשר למנות כל אדם למנהל בתי המשפט. העניין הוא שבבתי המשפט לא מונה עד היום ולו פעם אחת מנהל שאיננו שופט, ואילו כאן מטרת החוק הוא שתמונה מנהלת שמטבע הדברים מעולם לא כיהנה בתפקיד של דיין.

היום הסעיף מאפשר את מינויו לתפקיד של דיין או של מי שכשיר לכהן כרב עיר ואושר על ידי הועדה לבחירת דיינים. ההצעה שלי היא להוסיף לשתי האופציות הללו אופציה שלישית: מי שהוסמך לטוען רבני על פי תקנות הטוענים הרבניים ועבד במקצוע לפחות שלוש שנים. התוספת הזו תפתח את אפשרות ההתמודדות על התפקיד לשורה מכובדת מאוד של נשים ראויות ומתאימות, שתוכלנה לבצע את התפקיד באותה מידה של הצלחה כמו דיין לשעבר, למשל.

2. באותה רוח עתרו לפני למעלה משנה עו"ד בתיה כהנא-דרור, ארגון מבוי סתום, נעמ"ת ו'ויצו' לבג"ץ, בדרישה שזה יורה אחת משתיים. או לבטל את מגבלות הכשירות הקבועות בסעיף 13 לחוק הדיינים, או לפרש את סעיף 13 כאילו המגבלות הללו לא כתובות בו (איך ההצעה הזו נכנסת לתוך המשמעות המילונית של המילה "לפרש" זו שאלה בפני עצמה, אבל נניח לה ברגע זה).

לא לחינם לא הסתפקו העותרות בעתירה לביטול המגבלות הקבועות בסעיף, והוסיפו אפשרות "לפרש" את הסעיף בניגוד למילותיו. הסיבה לכך מצוינת מפורשות בעתירה. שני חוקי היסוד עליהם מתבססת העתירה, ואשר מאפשרים לכאורה לבטל מכוחם חוקים של הכנסת, "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד חופש העיסוק" נחקקו אחרי "חוק הדיינים". שני החוקים הללו כוללים סעיף "שמירת דינים" שקובע שכל חוק שהיה תקף ערב חקיקתם ימשיך להיות בתוקף גם אחרי החקיקה.

לאור זאת מבקשות העותרות להסתמך על הכלל שקבע בג"ץ, לפיו אמנם חוקים שקדמו לחקיקת חוקי היסוד אינם מתבטלים, אולם יש לפרש אותם ברוח חוקי היסוד. אלא שכלל זה, שיש בו היגיון רב, יכול לתפוס רק במקום שבו מילותיו של החוק ניתנות להתפרש בכמה צורות. "לפרש" חוק נגד המשמעות המילולית שלו, זה דבר שחורג מגדר המושג "פרשנות".

3. השבוע פרסמו שני הרבנים הראשיים מכתב ובו הם מביעים התנגדות לקבלת העתירה. מאחר שחונכתי על ברכי התפיסה שמעניקה כבוד למוסד הרבנות הראשית לישראל, אני אאלץ לחסוך מכם את דעתי על טיב הטענות שמופיעות במכתבם של הרבנים הראשיים. אולם, מה שמעניין כאן היא השאלה מדוע בחרו הרבנים הראשיים לצאת במכתב שכזה.

התשובה לשאלה היא ככל הנראה העובדה שהרבנים הראשיים חוששים שהתשובה שישיב היועץ המשפטי לממשלה לעתירה, בין היתר בשמו של נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב יצחק יוסף, עומדת להיות שיש לקבל את העתירה.

החשש שהיועץ המשפטי יציג בפני בג"ץ, בשם הרבנים הראשיים, עמדה הפוכה מעמדתם איננו בגדר פראנויה. דבר כזה בדיוק התרחש ממש לאחרונה בעתירה שהוגשה בנושא הצגת תעודות השגחה פרטיות בעסקים. השופטים בבג"ץ שמעו מכלי התקשורת שהרבנים הראשיים מתנגדים לעמדה המובאת בשמם, וביקשו במיוחד שהיועץ המשפטי של הרבנות יגיע לישיבה נוספת כדי להשמיע את עמדת הרבנים הראשיים לישראל.

4. כפי שכבר אמרתי, אני בעד מינוי אישה למנהלת בתי הדין הרבניים, ולא ממש מעריך, בלשון המעטה, את טענותיהם של הרבנים הראשיים נגד המהלך. עם זאת, אני מודאג מאוד מהאפשרות שהיועץ המשפטי לממשלה יציג בפני בג"ץ עמדה לפיה יש לקבל את העתירה, או מהאפשרות שבג"ץ יקבל את העתירה גם בלא עמדה כזו של היועץ המשפטי לממשלה.

השאלה האם התכוונו חברי הכנסת בחקיקת חוקי היסוד להעניק לבתי המשפט סמכות לפסול חוקים היא שאלה ששנויה במחלוקת ארוכת שנים. אולם, דבר אחד ברור לכל מי שקורא את חוקי היסוד, חברי הכנסת הבהירו בצורה הכי ברורה בעולם שהם לא מתכוונים שבג"ץ יגע בחוקים שחוקקו לפני חקיקת חוקי היסוד. ביטול, או "פרשנות" מבטלת, של חוק שנחקק לפני חוקי היסוד, משמעותם למעשה היא ששופטי בג"ץ נטלו לידיהם בנוסף לכובע השופט גם את כובע המחוקק, לעשות בחוקיה של מדינת ישראל כרצונם וכהבנתם.

אני לא יודע מה אתכם. אני מעדיף 120 מחוקקים "ככה ככה" שאנחנו בחרנו בבחירות דמוקרטיות וחופשיות, על פני 15 מחוקקים שנבחרים בצורה שבה הקשר בין בחירתם לבין רצון העם הוא, אם להתנסח בעדינות, רופף מאוד. שופטי בג"ץ חייבים להיות כפופים לחוק גם אם הם חושבים שהוא "פויה", כי האלטרנטיבה היא דיקטטורה, גם אם דיקטטורה הכי נאורה בעולם.