אין כמו אמא

זהו, השקט חזר לבית. אין יותר קריאות כמו: "אמא, אני רעבה", "אמא, משעמם לי". אבל עם יד על הלב, יש איזו צביטה בלב כשהחופש מסתיים.

ריעות לוי , י"ט באלול תשע"ה

עוד קצת אמא
עוד קצת אמא
צילום: אילוסטרציה thinkstock

זהו, השקט חזר לבית. אין יותר קריאות כמו: "אמא, תגידי לו", "אמא, עכשיו תורי במחשב", "אמא, מה יש לאכול, אני רעבה", "אמא, משעמם לי".

אבל עם יד על הלב, יש איזו צביטה בלב כשהחופש מסתיים.

אני חושבת הרבה על כך שאנחנו מביאים ילדים לעולם, ובסופו של דבר הם נמצאים הרבה שעות מחוץ לבית עם אנשים אחרים.

ברור שהחינוך שלהם הוא עלינו, אבל למחנכים במסגרות השונות יש השפעה רבה על עיצוב האישיות של ילדינו.

אבל עוד יותר ברור לי שכמה שטוב להם בחוץ, אין כמו בבית, ההורים הם האישיות אותם הם מחקים, ממנה הם לומדים, אותו דם זורם בעורקינו.

וגם הם בשבילנו הכל.

מאז שנולדו לי ילדים אני מרגישה ממש אחריות גדולה, אנחנו המשענת שלהם, אין להם דבר מבלעדינו.

פעמים רבות, לאחר שאני מספרת את סיפור התאונה, אנשים מתפלאים ואומרים לי: "איזו גיבורה את, איך תיפקדת בעוד בעלך וילדך תקועים ברכב ונראים ללא רוח חיים", "איך תפקדת עם ילדתך על הידיים בעוד צלעותיך ועוד עצמות נוספות שבורות", "איך חשבת באותם רגעים לא להיכנס להיסטריה ולומר לשילת מילים מרגיעות, בעוד הכל סביבך לחץ ורצון להציל חיים".

התשובה היא – אני אמא.

באותם רגעים קשים את רק חושבת איך להציל את ילדיך ואת בעלך. לא חושבת בכלל על עצמך, ולא מרגישים את הכאבים בגוף. האחריות בתור אמא מגמדת הכל.

כשאיתן מיכאל היה בטיפול נמרץ, בתרדמת, הרופאים אמרו לנו לטפטף עליו את הבושם שלי, להביא לו להריח בגדים שלי, מצעים של הבית, שירגיש את אמא, שירגיש את הבית, כך אולי זה יגרה את המוח והוא יתעורר מהר יותר.

גם בשיקום, כל הזמן היינו סביבו בזמן הטיפולים, ליטפנו, הלבשנו, האכלנו, כאבנו, זעקנו לבורא העולם שייתן לנו כח לעבור את התקופה הקשה הזאת, חשבנו על טיפולים נוספים, התייעצנו, שוחחנו עם אנשי מקצוע, נסענו לרמלה יום יום כדי לא להזניח את הילדים הגדולים, אין גבול למסירות של ההורים. באל"ין (בית חולים שיקומי לילדים) אתה חש בעוצמה רבה מהי מסירות של הורים לילדים. הורים שישנים שנה מחוץ לבית וישנים יום יום ליד מיטת בנם, הורים שלומדים לעשות תרגילי פיזיוטרפיה לילדם כדי לעזור לו להתקדם. הורים שעוזבים את עבודתם ועושים שינוי גדול בחיים כדי ליטול חלק בשיקום של ילדם.

כשאנחנו יוצאים עם איתן מיכאל לטייל או בשבת לבית הכנסת, הוא לא ממש ערני, לא מגיב הרבה, אך בבית, לבד איתנו, הוא ממש שונה. הכח של המשפחה, של האחים, השמחה, משפיעה על ילדינו המיוחד והמתוק וגם על כל שאר הילדים המתוקים.

הרופאים שאנו פוגשים תמיד פונים אליי ואומרים לי כמה כח יש לי בריפוי שלו, כמה כח יש לאמא. בעלי עוזר המון, עושה מעל ומעבר בטיפול באיתן מיכאל, אבל הכח שיש לנו האימהות הוא חזק מאוד.

אני רואה כיצד איתן מיכאל מגיב אלי, מחפש אותי, מזהה אותי. כאשר אני מגיעה לגן שלו ומדברת עם הגננת, הוא כבר מתחיל לחייך בכסאו, מתרגש שאמא הגיעה לגן.

הרגש, הדיבור, הבינה היתירה, הם אבני דרך בעיצוב האישיות של ילדינו. ביתי עלתה לכיתה א. נכנסתי איתה לכיתה, לאחר כמה זמן הייתי צריכה ללכת למקום עבודתי. היא נצמדה אלי ובקשה עוד קצת אמא, הלכתי והיא רצה אלי, רוצה עוד קצת אמא. חשבתי בליבי, ברור שקשה לה להיפרד לאחר חודשיים עם אמא... אבל גם אמא היא המשענת שלה, היא מתחילה מקום חדש, מבקשת עוד קצת יציבות, עוד קצת חום ואהבה.

אם היינו יודעים עד כמה אנו חשובים בחיי ילדינו, אני חושבת שהיינו חושבים על כל מילה ומילה שאנו מוציאים מהפה, מחשבים את צעדינו, את התנהגותינו.

איתן מיכאל חי אותי. כשעצוב לי, הוא מחייך. כששמח לי, הוא שמח איתי, אני לא מפסיקה לגעת בו, לחבק, למשש, לערסל, לדבר, ללחוש, "כי אין אהבה בעולם, כמו אהבה של אמא".

וברור שכל הכח שיש לאמא, נובע מהאהבה וההערכה מהאבא, מהבעל. לולא הוא, היה הרבה יותר קשה.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.