יגאל עמיר
יגאל עמירצילום: פלאש 90

דביר קריב, איש המחלקה היהודית בשב"כ ומי שהיה ראשון אנשי השב"כ שפגשו את יגאל עמיר אחרי רצח רבין, מספר את סיפורו האישי ואת סיפור הרצח מנקודת מבטו בספרו 'יצחק'.

בראיון ליומן ערוץ 7 מספר רמי טל, עורך הספר, על העבודה המשותפת ועל התובנות העולות מהספר.

בראשית הדברים מספר טל כי קריב בחר לפנות אליו לעריכת ספרו מאחר והוא היה גם עורך ספרו של כרמי גילון על ימיו בשב"כ, ולנוכח היכרותו האישית עם גילון וההערכה הרבה אליו מצא לנכון לבחור בו כעורך.

על עבודת העריכה עצמה הוא מספר כי עריכתו של כל ספר שונה מחברתה, ובמקרה זה, של ספר מאוד אישי, המתאר את הטלטלות הנפשיות שעברו על קריב עצמו כאיש השב"כ, נכון היה לצמצם את התערבותו בתוכן הספר ככל הניתן ולאפשר לכותב להביע את דבריו כמעט ללא שינויים.

עם זאת הוא מספר על נקודה משמעותית אחת שבה בכל זאת השפיע על מבנה הספר. היה זה כאשר ביקש לפתוח את הספר מרגע המפגש בין קריב ליגאל עמיר ולא כפי שקריב תכנן מלכתחילה, לתאר את הרקע האישי שלו  בראשית הדברים. "חשבתי שמבחינת הקורא והספר זה המקום המרכזי יותר. זו אבן הפינה של הספר".

פרט מעניין בספר הוא ההחלטה שלא להזכיר את שמו של יגאל עמיר לכל אורכו של הספר. עמיר מכונה 'הרוצח' או 'רוצח ראש הממשלה', אך הצירוף של שתי המילים 'יגאל עמיר' אינו מופיע לכל אורך 292 עמודיו. טל מסביר כי את ההחלטה שלא להשתמש בשמו של עמיר קיבל קריב עצמו בשל השנאה היוקדת שהוא חש לאיש שטלטל את חייה של המדינה ואת חייו שלו עצמו.

כשנשאל אם כעורך וכקורא הוא מבין את הכיתוב שעל כריכת הספר 'רצח רבין: הסיפור שלא סופר' ומהו, אם כן, אותו סיפור שלא סופר, אומר טל כי משפט זה נכתב ככותרת משנה במידה מסויימת גם כדי למשוך את עיניהם של הקוראים, כך שיש להתייחס לדברים בפרופורציות הראויות והנכונות. עם זאת הוא מעיר כי "יש כאן סיפור שבאמת לא סופר, של מה קורה לאדם שמגיע מהשב"כ, שמגיע ממקום אחר לחלוטין מאשר יגאל עמיר. יש כאן מפגש טראגי בין מישהו שמייצג ארץ ישראל מסויימת לבין מי שמייצג ארץ ישראל אחרת. דביר בעצם מייצג את ארץ ישראל שאותה ייצג רבין, ארץ ישראל של הנוער העובד, של כל מה שמכנים בחוגים מסויימים כארץ ישראל היפה בוחוגים אחרים מתייחסים לכך בספקנות, לעומת יגאל עמיר שייצג ארץ ישראל אחרת, ארץ ישראל של אחרי 67', ארץ ישראל שיש בה אלמנטים דתיים חזקים, ארץ ישראל שבה חזון ארץ ישראל השלמה הוא אתגר ושאיפה וחלום שמוטל על הדור הזה להגשימו. המפגש בין שני הצעירים הללו שהיו בגיל דומה הוא הסיפור שלא סופר".

ומה מביא להוצאתו של הספר רק כעת, עשרים שנה אחרי? טל משער שאצל דביר העניין הזה בער במשך כל השנים, אך "כאיש שב"כ הוא לא יכול היה לפרסם את זה". מעבר לכך הוא מוסיף ביושר כי "גם העניין של עשרים שנה הוא שיקול לא רק מסחרי אלא גם כזה שאומר שיש סיכוי שכעת במלאת 20 שנה לרצח ידברו על זה בתקשורת. אני מניח שזה השיקול. לא שאלתי את השאלה הזו כי היא הייתה בעיני די ברורה, ואם הייתה שאלה עניתי לעצמי".

פרק לא מבוטל בספרו של דביר קריב מוקדש לתיאוריות הקונספירציה ודחייתם מכל וכל. קריב מעלה בזו אחר זו טענות שמשמיעים תומכי התיאוריות הללו ומבקש להתמודד איתן ולדחות אותן על הסף. טל מתייחס לפרק הזה ואומר כי אמנם גם הוא עצמו אינו מאמין בתיאוריות הללו, אך לנוכח גודלו של הכישלון הוא בהחלט מבין את מאמיני הקונספירציות. "גם דביר וגם כרמי גילון דוחים מצד אחד את כל תיאוריות הקונספירציה, וגם נוטים להאמין שעמיר הושפע והוסת מרב אחד או כמה רבנים שעודדו אותו ללכת בדרך הזו. אני מסכים לחלוטין עם הדחייה של תיאוריות הקונספירציה. מכל מה שקראתי זה קשקוש מוחלט. מצד שני אני דוחה את התיאוריה שהוא פעל כי פנה לכמה רבנים שהתירו לו את המעשה או דיברו על דין רודף. דעתי האישית היא שעמיר היה מטיפוס האנרכיסטים הרוסיים שפעלו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והאמינו שרצח פוליטי הוא דרך יעילה לשינוי מהלך ההיסטוריה. יגאל עמיר חשב, לדעתי, שהדרך היחידה שלו לעצור מהלך שהוא ראה כקטסטרופאלי ומסכן את עתיד האומה היא לרצוח את ראש הממשלה. אני לא מאמין שהוא הלך לרב שאמר לו לרצוח את ראש הממשלה כי יש לו דין רודף".

בין דפי הספר מספר קריב על הכשל בשב"כ בעיקר לאור בקשתו שלו חודשים אחדים לפני הרצח לקבל מידע על יגאל עמיר בעקבות עיון בדו"ח שהנפיק אבישי רביב על שבתות פנויים ופנויות שהוא מארגן יחד עם עמיר. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח איזכור עדותו של שלומי הלוי על שיח ששמע בין שניים בשירותים של התחנה המרכזית ובו הם מדברים על "תימני קטן וגנוב שרוצה לרצוח את ראש הממשלה". שני אלה לכאורה היו אמורים להדליק נורות אדומות גדולות בשירות, אך הדבר לא קרה. לדברי רמי טל, כמי שצבר את הניסיון הגדול ביותר בעריכת ספריהם של ראשי שירותי הביטחון הוא מבין שהמודיעין פועל מטבעו מתוך קונספציות שקשה מאוד להשתחרר מהן ו"לפני הרצח קשה היה לעכל מחשבה שרבין עלול להירצח על ידי אדם ששירת בצבא ולומד כסטונדט בבר אילן. זה היה בלתי אפשרי גם מבחינת הרוב הגדול של העם וגם מבחינת השב"כ. זה היה בלתי תפיס. קל להאשים את השב"כ לאחר מעשה. תמיד אחרי אירוע שלא צריך היה לקרות, מסתכלים ומגלים לעיתים קרובות שאם מישהו היה מנתח מידע אחרת ושם לב לדברים באור אחר היה מגלה את הדברים. זה לא קורה. זה לא קרה לשירות האמריקאי לפני פרל הרבור, לא לשירות שלנו לפני יום כיפור אצלנו או בששת הימים אצל המודיעין המצרי. שירותי מודיעין נועדו לטעות. הטעות היא דבר אנושי ואי אפשר לפעול ללא קונספציה".

לטעמו של טל עיקרו של כישלון השב"כ הוא הכישלון האבטחתי. "זה כישלון איום ונורא שלא צריך היה לקרות. אין לי הסבר ולאף אחד אין הסבר. הכישלון המודיעיני הוא כישלון שקורה ואין מה לעשות איתו. לא כך הוא הכישלון האבטחתי".

על הסיכוי שהספר ובעיקר העמודים שבו שמבקשים לבטל את תיאוריות הקונספירציה, אכן יצליחו לעשות זאת, בעיקר כאשר הקורא יודע שהעומד מאחורי הספר הוא איש המחלקה היהודית בשירות, אומר טל כי קשה לו לדבר בשמו של דביר, אך הוא "מניח שדביר מודע לכך שאת חובבי תיאוריות הקונספירציה הוא לא ישכנע. ממבט של מישהו אחר אני יכול להבין את חובבי תיאוריות הקונספירציה כי הכישלון האבטחתי כל כך נורא ובלתי צפוי, כך שהוא מעודד לחשוב שהייתה כאן קונספירציה. אני יודע ומשוכנע לחלוטין שלא הייתה, אבל אני לא פוסל את החושבים כך, כי הכישלון האבטחתי הוא נורא. דביר מודע שהוא לא ישכנע אותם ואני מניח שיש מי שיסתכלו בספר וימצאו בו עידוד מסוים לתיאוריות שלהם".

"דביר כתב ספר מאוד מאוד אישי שלא נועד לספר את תולדות הרצח, אלא את מה שקרה לו כאיש שב"כ זוטר שהגורל זימן אותו להיות איש השב"כ הראשון שפוגש את רוצחו של רבין", אומר טל וכשהוא נשאל איך באמת קרה שאיש זוטר כמו קריב הופך להיות הראשון מהשב"כ שפוגש את האיש שגרם לטלטלה חמורה כל כך בעם ובמדינה, הוא משיב: "הוא לא היה חוקר אלא איש השב"כ הראשון שפגש. החקירה נעשתה על ידי חוקר והחקירה התרחשה כמה שעות לאחר מכן. הוא היה הראשון שראה ממנו את התגובות על הרצח. איך זה קרה? זו שאלה שלא חלפה במוחי. אני מניח שהשב"כ היה מבולבל ונסער ועדיין לא הבין מה קרה לו אז שלחו מישהו בינתיים ובמקביל חשבו מה עוד עושים. זה מקרי. זה לא שחשבו שהוא האיש המתאים ביותר ולכן שלחו אותו. הוא היה שם והוא היה פנוי אז שלחו אותו".

פרקים ארוכים בספר עוסקים באבישי רביב המתואר כבעל השקפות ימניות ועם זאת כזה שגויס להיות מודיע מתוך הימין. הדברים לכאורה קשים לתפיסה, אך רמי טל מסביר את הדבר ומדמה אותו במידה מסוימת לגיוס סוכן משטרתי ברשת סוחרי סמים. גם שם הבחירה היא בין אדם נקי מקשר לעולם הסמים לבין סוכן המעורב עמוק בתחום וכעת הוא מגויס לשמש סוכן בשל איום או חשש כזה או אחר. לרוב ההעדפה היא סוכן מהסוג השני כיוון שיכולותיו להיקלט בעולם הפשע טובה יותר בדרך כלל. לטעמו של טל הדברים דומים גם בתחום זה של השב"כ. "חלק גדול מהמקרים שבהם נתפסו וגם אלה שיתפסו בעתיד טרוריסטים יהודים, ובוודאי כשנתפסו טרוריסטים ערבים, זה בדרך השנייה, על ידי שכנוע של אנשים שבאופן עקרוני הם טרוריסטים ומזדהים עם מטרות הארגון, אבל אין להם ברירה כי הם נמצאים תחת איום של עונש וכדו'. תפקידם של ארגונים מודיעיניים הוא לגייס אנשים כאלה. במקרה של אבישי רביב – האנשים שהסגירו את המחתרות וההתארגנויות הימניות היו אנשי ימין קיצוניים ביותר שגויסו על ידי השב"כ. לא במקרה הפחד הגדול ביותר של גורמי הימין הקיצוני הוא החדרה של סוכני שב"כ. הם מפיצים כרוזים איך להתגונן ולהיזהר מסוכני שב"כ, וזה נכון כי זו דרכו של ארגון מודיעיני לעלות על מחתרות. רביב גויס כי המחשבה הייתה שרק אדם בעל עמדות ימניות יוכל לחדור מספיק לשורות הימין ולהביא משם מידע. במקרה זה ההצלחה הייתה מאוד מוגבלת, כי רביב לא מתקרב לחומר שממנו עשוי יגאל עמיר. לא אערוך השוואה מדויקת ביניהם אלא רק אומר שאלו שני טיפוסים שונים שאין ביניהם שום התחברות – עמיר דתי ורביב לא, והיו גם בחינות רבות נוספות".

ומה לגבי המפגשים הצמודים שהיו ביניהם? ומה לגבי שבתות הסטודנטים שארגנו ביחד? טל אומר שכשם שהיו עדויות על הקשר ביניהם היו גם עדויות על זלזול של עמיר ברביב זלזול מופגן ואמירות של עמיר לחבריו שאין להאמין לטיפוס הזה.

קריב קובע בספרו כי מרגלית הר שפי ידעה על כוונותיו של יגאל עמיר. זאת בניגוד לדברים שאמר לימים ראש השב"כ, עמי איילון, בכנס פעילי מפלגת העבודה באשקלון ולפיהם לא היה להר שפי מידע על תכניותיו של האיש. טל מתייחס לדבריו ואומר כי עמדותיו של קריב על הר שפי הן עניינו האישי, בעוד הוא עצמו סבור אחרת. "הר שפי הכחישה שידעה על תכניות אקטואליות של עמיר לרצוח את רבין. ברור לגמרי שהיא הייתה שותפה לתקווה שרבין יעלם מהמפה אבל על זה לא מעמידים לדין ולא מרשיעים. באופן אישי אני אומר שבזה אני חולק על כרמי גילון ועל דביר קריב, ששניהם ידידיי. בעניין הזה אני חולק עליהם. אני חושב שמרגלית הר שפי לא ידעה שעמיר עם אחיו חגי ודרור עדני באמת זוממים לעשות מעשים שיביאו למותו של ראש הממשלה. היא ידעה שהם מאוד רוצים שראש הממשלה ימות ושוקלים איך לעצור את מהלכיו, אבל מכאן ועד ידיעה על רצח יש מרחק מסויים. אני אישית לא חושב שהיא עברה אותו אבל אני מכיר בזכותם של כרמי גילון ושל דביר לחשוב אחרת".

את ספרו כותב דביר קריב מהאגף השמאלי של הפוליטיקה הישראלית. הוא עצמו מגיע ממשפחה המשוייכת למפלגת העבודה והמודעות הפוליטית שלו קובעה בכנסי הבחירות של שמעון פרס עוד בימים שבהם התמודד מול מנחם בגין. עם זאת הוא מטיח ביקורת בשמאל שלטעמו עסק אחרי הרצח במאמצים להידברות עם הפלשתינים ולא עם אחיו מימין ולא ראה חשיבות ביצירת עם אחד מאוחד ומלוכד. טל מתייחס לדבריו ומביע את עמדתו האישית לפיה קיימת די היכרות בין הימין לשמאל ולהיפך ואין תכלית של ממש באותם מפגשים עמוסי קלישאות שאינם מניבים תוצאות של ממש, על אף היותם נוגעים ללב, כלשונו. "במדינה דמוקרטית צריך לתת לבוחרים להכריע. הדיבורים הם הרבה מאוד מים. אני בעד דיבור ושהדברים לא יגלשו לאלימות, אבל לא צריך להגזים בחשיבות המפגש כי לא אצליח לשכנע שארץ ישראל השלמה לא חשובה וכך גם להיפך.

בספרו מספר קריב על רגעים בהם החליט לחסל את יגאל עמיר, רגעים שבהם באמתחתו היה אקדח והוא עצמו נמצא אז עם עמיר בחדר אחד קטן. הוא אף חש כיצד ידו מושטת אל התיק שבו נתון האקדח, אך המעשה לא יצא אל הפועל על אף הזעם הגדול שחש כלפי הרוצח שמולו. רמי טל נשאל אם כעורך פספסו הוא וקריב עצמו כותרת שיכולה הייתה להיות "שיווקית" הרבה יותר – "איך כמעט חיסלתי את יגאל עמיר". טל משיב: "זה לא שפספסנו. לא חשבתי שזו צריכה להיות הכותרת. הסיפור הזה של הרצון לרצוח את יגאל עמיר בעיניי זו חולשה רגעית ומזל גדול מאוד שזה לא קרה. מזל לשב"כ".

טל נשאל אם אין בעצם ההיתכנות של סיטואציה שכזו כשל אבטחתי נוסף של השב"כ שלא בדק את תכולת תיקו של אחד מאנשיו המגיע לתא אחד עם רוצח ראש הממשלה ולמעשה מאפשר לו להיכנס כשאקדח איתו. לדברי טל אמנם ניתן לפרש את הדברים כך, אך "בסופו של דבר החינוך השב"כי וההכשרה השב"כית גרמו לזה שהדבר נשאר כמחשבה בלבד. לא מעמידים לדין על מחשבה. דביר קריב התנהל בסופו של דבר כפי שהיה צריך להתנהג. זה שהמחשבה עלתה על דעתו זה כישלון רגעי. מהיכרותי אותו כיום אני סבור שדביר של היום לא היה חושב על זה בכלל. דביר של אז חשב על זה לרגע ודחה מעצמו את המחשבה הזו וזה בסדר גמור".

לסיום הדברים נשאל טל עד כמה עבר הספר צנזורה של השב"כ. טל משיב: "הוא בהחלט עבר. כתב היד מוגש לצנזורה שהגישה אותו באופן טבעי לשב"כ ובקב"טיה של השב"כ עברו על זה, וניתן לומר שהיו מחיקות ותיקונים ובדרך הטבע לא ארחיב על זה את הדיבור".