ברגע האמת

בכל השנה מתנהל אודי דוידי כ'תימני משוכנז', לא כך בימים הנוראים שבהם הופך לבעל התוקע של המניין התימני. אז למה זה מטריד אותו?

אודי דוידי , כ"ו באלול תשע"ה

תקיעת שופר בכותל
תקיעת שופר בכותל
צילום: פלאש 90

אני גר במושב קטן בדרום הר חברון.

במושב שלנו יש בית כנסת אחד שמאגד אליו בכל השנה את כל העדות והגוונים, אבל בראש השנה מתחילים להתגעגע לניגונים המוכרים מבית אבא. לכן, היישוב נחלק בימים הנוראים למניינים לפי עדות, אפילו שתיים וחצי משפחות התימנים מצליחים לארגן בראש השנה מניין (החצי זה אני, "התימני המשוכנז" מכנים אותי, ואני מתגונן באמתלה שמאז ומתמיד גדלתי בהתיישבות, במניינים מעורבים).

אז איך מקיימים מניין אנשים עם שתי משפחות וחצי? כל אשכנזי שעובר ליד בית הכנסת התימני המאולתר, יודע שהוא בסכנת חטיפה. אם לא יעבור מהר, מישהו מהתימנים ישלוף אותו פנימה להשלים מניין.

לפני מספר שנים, בהיווסד המניין התימני המפואר, רגע לפני תקיעת השופר בתפילת מוסף, התברר לי שאצטרך לתקוע בשופר. ניסיתי להתחמק, קצת גדול עלי עול שכזה. בעל תוקע, על פי מה שלמדתי, צריך להיות אדם ראוי. ואני, מי אני? אבל המניין המצומצם לא הותיר ברירות. וכך מצאתי את עצמי בלי הכנה מוקדמת עם טלית על הראש ושופר רועד בין הידיים.

"ואני יודע בעצמי שאיני כדאי לבקש על עצמי וכל שכן על אחרים, וכל שכן כי אין בי לא דעת ולא תבונה לכוון כוונת התקיעות", (מתוך תפילת התוקע).


אז איך מקיימים מניין אנשים עם שתי משפחות וחצי? כל אשכנזי שעובר ליד בית הכנסת התימני המאולתר, יודע שהוא בסכנת חטיפה
אני זוכר את הרגע שבו התחננתי: "ריבונו של עולם, תעזור לי למצוא נקודת זכות, שאדע שאני ראוי, שאני יכול לבקש על עצמי, שאני יכול לבקש על אחרים". לא מצאתי כלום.

באותם רגעים הייתי לבד, כאילו כל הזכויות נשתתקו, הפנו לי עורף. ניסיתי לצעוק אליהן: אתן קיימות בכלל?! החובות רקדו מולי בגאווה, כאילו אומרות לי: "אין לך סיכוי, בן אדם, אין לך סיכוי". לפתע, משום מקום, נזכרתי: "היי, אתה כותב שירים. זה בטוח עשה טוב למישהו. האם זו לא זכות? אולי חלקית, אבל זכות!"

התפילה הסתיימה וכל אותו ראש השנה עטפה אותי השאלה: לאן נעלמו הזכויות, שם מתחת לטלית, ברגע האמת? למה קשה לנו ללמד זכות על עצמנו? אולי באותם רגעים צריך לזכור את המקור האמתי שלנו: אנחנו בנים של המלך. גם אם נדמה לנו שאבא כועס, הרי זה 'כעס הפנים', הרי אבא לא כועס אף פעם 'כעס הלב'.

אני מתפלל ומאחל שנצליח להיכנס לראש השנה הזה מתוך הרגשה של בנים אהובים, ושם, מתחת לטלית, נצליח למצוא בעצמנו נקודות זכות. לא מתוך גאווה, חס ושלום, אלא מתוך תחושה של בנים שמשתדלים לעשות רצון אביהם.

"קולו הרעים לתוך השקט הנורא שלי / והצלילים חודרים, מנערים אותי

שומע תרועה, קבל / שומע תפילה, נחם

היום הרת עולם / היום יעמיד במשפט

ואם אני כמו בן / חבק אותי שלא אפחד

תחוננו, תחוננו, קדוש"



טוען....