המסע ליהדות בולגריה

הדרך המובילה בין בירתה של בוגריה, סופיה לעיירת הסקי הקסומה, בורוביץ', על גדות נהר האיסקר, משובשת וצרה. שני מסלולים בסך הכל ולצדם רוכלים המוכרים תפוחי אדמה הידועים בטיבם בכל רחבי בולגריה.

בכלל, בכל מקום אליו תפנו, בעיירות, בכפרים, לכו אל השוק המקומי. השפע כאן רב, איכותי וזול: אוכמניות, פירות יער, בננות, תאנים. מכל טוב בולגריה.

55 ק"מ מהבירה, ספונה לה לצד הדרך עיירה קטנה, סאמוקוב כשסיפור בית הנכנסת המקומי, וסיפור המשפחה כולה מגוללים בספר ענקי בין 2400 עמודים שכתיבתו ארכה 32 שנים, כולו כתוב בלאדינו והוא מוחזק במכון לאקדמיה למדעים של בולגריה. סופו של הסיפור מגיע עד לישראל לאחת מחברות הביטוח בארץ - חברת אריה.

מי היה אותו אריה? מי היא המשפחה ששמה את הונה העצום לבניית בית כנסת מפואר לטובת בני הקהילה היהודית, שעכשיו עומד בשיממונו לאחר שהרוסים הרסו כל חלקה טובה בו? מחברות עבות כרס, מספרות את סיפורה של המשפחה לאורך מאות בשנים.

תחילתו של הסיפור, ככל הנראה במחוז ליאון בצרפת. שם, אבי משפחת אריה העמיד ארבעה ענפים: חיים, רפאל, משה ויוסף. על מקור השם שתי גרסאות. האחת אומרת שאריה הוסב מליאון (המשפחה החליטה על השם אריה, ברצותה להשכיח את העבר) או בגרסה שניה אלו הם ראשי תיבות של "אדוננו רבי יהודה החסיד" שהיה רבה הראשי של יהדות צרפת במאה הי"ד.

אחרי שהתיישבו בווינה ועשו בה עסקים טובים, בשנת 1775 אולצה המשפחה להימלט בחוסר כל על גבי סירה אל גבולות האימפריה התורכית ולאחר נדודים רבים התיישבה בעיר סאמקוב. שם העיר נגזר מכריית הברזל, שהיה גם עיסוקם העיקרי של התושבים עוד מתקופתם של השבטים התרקים שחיו בסביבה.

עיסוק זה היה גורם מכריע בהתפתחות העיר. נוסעים שעברו במאות ה-16 וה-17 חזרו וציינו את ייחודה בכרייה ובתעשיית הברזל ומוצריו – במיוחד אמצעי לחימה לצבא העות'מאני ולצי שלו. כאן גם עשתה המשפחה חיל, ובני המשפחה, שהיו בעלי השכלה וכשרון מסחרי, צברו מחדש הון רב ויסדו בנק ולו סניפים מקושטא עד וינה. לימים כונו "הרוטשילדים של מזרח אירופה".

כחלק מהקשרים הטובים עם התורכים, ניתנה להם הרשות לבנות בית כנסת מפואר לטובת בני הקהילה היהודית שהחלה להתבסס במקום. כמאה שנים נוהלו החיים לתפארת. עושרם הלך ותפח ובית המידות שלהם העומד עד עצם היום הזה בצמוד לבית הכנסת מעיד על כך.

אולם לא לעולם חוסן. בשנת 1877 ההתססה כנגד היהודים גברה והם החליטו לעלות לארץ ישראל כשבית הכנסת נשאר עוד על תילו.

לימים יבואו הרוסים לעיר ולמדינה ויהרסו הכל.

באותו השנה, נולד שמואל אריה.
בשנת 1877 פרצו מלחמות בבלקנים נגד טורקיה, ובשנת 1880 שני האחים האמידים, רפאל ודוד אריה, עלו לארץ ישראל עם משפחותיהם והתיישבו בירושלים, בבית אריות-האבן. האחים הפעילו את קו העגלות בין ירושלים ליפו, ואף לקחו חלק פעיל במהלך התפתחותן של המושבות שהוקמו בעזרת הברון רוטשילד.

בשנת 1885 הצטרפה משפחת רפאל אריה למייסדי ראשון לציון. רפאל התקבל על-ידי פקידות הברון כמתנחל איכר, ורכש בכספו 133 דונם אדמה חקלאית ובאר מים. בנוסף רכש 5 דונם ברחוב רוטשילד במושבה, שם בנה בית למשפחתו - הבית השנים-עשר בראשון לציון. בבית זה גדלו תשעת הילדים, שחונכו ברוח הציונות.

ביום חמישי כ"ה באייר תש"ח (03.06.1948), בשעה 11:15 לפני הצהריים, הפציצו מטוסים מצריים את ראשון לציון ופגעו פגיעות קשות במרכז המושבה. בהפצצה נפגעו רבים ונהרגו עשרים וחמישה אנשים, ביניהם שמואל. הוא נהרג בדרכו לפרדס שלו.

מראשון לציון בחזרה לבולגריה.
שעתים נסיעה מזרחה ואנו בבית הכנסת העתיק "ציון" של הקהילה היהודית בפלובדיב.

קשה לקבוע מתי הגיעו ראשוני היהודים לפלובדיב. לפני כארבעים שנה נתגלו במרכז העיר שרידי בית כנסת ועל יסודותיו התגלו גם כתובות ביוונית המתוארכות למאה הרביעית וכן מנורה עם שבעה קנים, כך שברור שהמקום היה בית תפילה יהודי.

ב-1877( עליה סיפרנו בסאמקוב) הגיעו כ-400 פליטים יהודים מערים שנפגעו במלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, ביניהם יהודים רבים מקרלובו, שהקימו בית כנסת לעצמם. רוב הפליטים נותרו בפלובדיב גם אחרי המלחמה.

בזמן המלחמה, ב-1878, חיו בפלובדיב כאלף יהודים ולהם ארבעה בתי כנסת ובית מדרש אחד. במפקד שערכו שלטונות בולגריה ב-1885 עמד מספר היהודים על 1,129. ב-1888 גדל מספרם ל-2,200 נפש.

בית הכנסת היחידי שנותר כיום הוא בית הכנסת "ציון", בו נערכות עתה רק תפילות החגים והכנסים של יהודי פלובדיב שנותרו בעיר, כ-500 נפש לערך.

בביקור שערך ד"ר צבי קרן ב-1990, וכן בביקורים נוספים שערך במהלך העשור, הוא מצא שבבית הכנסת "ק"ק ציון" נותר מספר קטן של ספרי תפילה. כמה פרוכות עדיין מצויות בו ובמדרש הקטן שלידו. בראשית שנות ה-2000 נערך שיפוץ יסודי בבית הכנסת והוא משמש כאמור מקום התכנסות ליהודים שנותרו בעיר.

ובחזרה לבירה, סופיה ולבית הכנסת הגדול שלה.

בית הכנסת בבירתה של בולגריה הוא בית הכנסת הגדול ביותר בבלקן, והשלישי בגודלו באירופה. המקום נבנה במשך ארבע שנים בין השנים 1905-1909 והוא נחנך השבוע נחנך לפני 106 שנים ביום כ"ג באלול ה'תרס"ט - 9 בספטמבר 1909 במעמד הצאר פרדיננד הראשון.

שטח המבנה 659 מ"ר, מכיל 1,170 מקומות ישיבה. הנברשת המרכזית יוצרה בווינה, גובהה 19.2 מטר, ומשקלה כ-1,700 ק"ג, והיא נחשבת לגדולה ביותר בבולגריה.

גג המבנה, שגובהו כ-33 מטר, מורכב מ-6 קמרונות, הגדול שבהם מתומן בקוטר 20 מטר, וכן מ-6 מגדלים. הקמרונות והמגדלים מעוטרים ב-12 מגיני דוד. העמודים עשויים שיש איטלקי, והחלל הפנימי מעוטר בגילופי עץ ובמוזאיקה בסגנון ונציאני בחלונות.

(הנתונים נמסרו בראיון ל"כולנו בולגרים" ע"י מר מקסים בנבניסטי - יו"ר "שלום", הארגון העליון של יהודי בולגריה)

מכאן לנופים ולשווקים

עיירת הסקי בורביץ (אורן המים) היא לא בדיוק עיירה או עיר. 139 תושביה, עסוקים אך ורק בדבר אחד. במקום שהטבע נתן להם. בורובץ שוכנת כ-73 ק"מ מהבירה (כשעה ורבע נסיעה) והיא היישוב העתיק ביותר בהרי רילה. מכל פינה כאן ניתן להבחין בפסגת מוסאלה (2,925 מ') הסמוכה ומסלולים רגליים ורכובים יוצאים ממנה.

אחד המסלולים היפים, המחייבים כל אחד שמגיע למדינה, הוא ה"מסע לשבעת האגמים".

נסיעה של כשעה מהבירה או מבורבץ' ואתם בכניסה לרכבל. מגובה 1850 מטרים, עולים בנסיעה מופלאה שכעצי האורן תחתינו באמצעות הרכבל לגובה 2350 מטרים. כאן נגמרת הנסיעה ומתחיל הטיול. עולים בעליה לא מתונה ולא תלולה כחצי שעה בניחותא ואז מתגלה לנגד עיננו האגם הראשון.

ממשיכים לאורך הפסגה עוד כרבע שעה ואז נגלים עוד שני אגמים. אבל חכו. מה שרואים מלמעלה שונה הממה שנצפה בו עוד מעט מקרוב. אחרי עוד כרבע שעה מגיעים לאגם המכונה כליה. גם כדאי לעצור ולפנות שמאלה בדרך חזרה. מפלי מים, צמחייה מיוחדת והאגמים בהם צפינו מלמעלה. שעה וחצי ואתם שוב ברכבל שיוריד אתכם לרכב.

 עצי האורן ילוו אתכם בכל פינה באזור.

טיפ קטן. בדרך חזרה, כנסו בתוך העיירה שדרכה אתם עוברים לפארק הקטן שבתוכו עולה מידי כמה שניות פרץ מים אדיר ולוהט( 105 מעלות). גייזר אמיתי. רק חבל שסידרו לו צינור מלאכותי.

פארק הדובים המרקדים

26 דובים שעונו שנים בידי הצוענים הושבו לטבע בפארק טבע מיוחד בפסגת ההרים. זה לוקח מכמה שעות נסיעה (לא בטוח שזה הדבר הנכון ביותר לעשותו) אבל אם החלטתם תוכלו בוודאות לראות את הדובים.

זהו מתחם של פארק שנועד להצלתם של דובים שעברו התעללות כדי לגרום להם לרקוד. הפארק הינו למעשה קטע יער עצום שגודר (כל קטע הליכה בו היא כעשרים דקות) ובו נמצאים הדובים, שגם כיום אחרי הטיפול בהם לא חזרו לעצמם.

ובסופו של יום אנו מתחברים שוב ושוב לפסוקי פרשת שלח לך, לחזור ארצה "כי טובה היא מאד מאד".