סיפורו של שופר
סיפורו של שופראיור: עדי דוד

את מדורת ל"ג בעומר עשינו השנה במגרש שליד הבית שלנו. היינו באמצע צליית מרשמלו, כשקול מוזר הדהד ברחבי השכונה – טווווווו.

"מה זה היה?", "זאת אזעקה?" התחלנו לשאול זה את זה בבהלה, ורק כשהקול נשמע שוב, יונתן התחיל לצחוק. "זה שופר!" הוא אמר. "אתם לא שומעים?".

הקשבנו, והוא צדק לגמרי. הפעם התוקע האלמוני תקע גם שברים ותרועה ולא השאיר מקום לטעות. תהינו מי תוקע בשופר בל"ג בעומר, עד ששמנו לב לדמותו של השכן, מר קגן, עומד בחלון חדרו ותוקע בכל הכוח. חייכנו זה לזה, אבל בסוף הוא הפסיק וחזרנו לעניינינו.

כאן לא נגמר הסיפור. מדי כמה ערבים, ולפעמים גם בבוקר, מר קגן היה תוקע בשופר. אף אחד לא הבין מדוע, ולא היה נעים לנו לשאול. או לפחות לא עד שהמורה לעברית נתנה לנו משימה לשיעורי הבית. היא ביקשה שנכתוב חיבור על סיפורו של שופר. כשהתבכיינתי לאמא שאין לי מה לכתוב, היא הציעה לי לקפוץ למר קגן ולשאול מה הקטע שלו. "אבל כמובן שתשאל את זה בדרך יותר מכובדת", אמרה אמא.

כשדפקתי בדלת והסברתי מה אני רוצה, מר קגן הזמין אותי פנימה בשמחה. "איזה יופי שאתה שואל אותי", הוא אמר, "לשופר שלי יש סיפור באמת מיוחד. בוא תקשיב.

"כשהייתי ילד, גרנו במוסקבה. היה שם מאוד לא בטוח באותם ימים, והרבה אנשים ניסו לברוח. כך גם משפחתנו. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו על רכבת למקום היחיד האפשרי - סיביר הרחוקה.

"בסיביר התנאים היו קשים: קור נורא ואיום, וגם אוכל לא היה בשפע. אבל אבא תמיד ניסה לשמוח ולשמח גם אותנו. רק לפני חודש אלול הוא התחיל להיות מודאג. מאין הוא ימצא שופר במקום הנידח הזה? אף אחד מתושבי העיירה אפילו לא שמע על יהודים...

"כמו כל הילדים אהבתי לשחק בחצר. היה לי מחנה מתחת לשיחים, וכשיום אחד הזזתי את העלים הצִדה, נחש מה מצאתי? ראש של איל, עם שתי קרניים עליו! לא היה לי מושג איך זה הגיע לשם, אבל רצתי מהר לקרוא לאבי. הוא הביט במציאה כלא מאמין, נתן לי חיבוק ורץ לאחי הגדול שעבד במפעל קטן בעיירה. לאחי היו ידי זהב, ואבא הסביר לו איך לחתוך ולשייף את הקרן כדי להפוך אותה לשופר. הוא עבד קשה, ולבסוף היה בידינו שופר מהודר שתקענו איתו בהתרגשות בחודש אלול ובראש השנה.

"השופר ליווה אותנו לכל מקום, שמור בתוך שקית בד קטנה עם שם משפחתנו רקום עליה. בסופו של דבר הגענו לארץ, והצער היחיד שהיה לנו היה על כך שהשופר אבד לנו בדרך. באחת התחנות בדרכנו מישהו גנב את התיק שלנו, ומאז הוא נעלם.

"והנה, בל"ג בעומר השנה, פתחתי את הדלת וגיליתי חבילה קטנה עומדת בחוץ. היה כתוב עליה את שמי, וכשפתחתי אותה, לא תאמין מה היה בפנים..."

"השופר!" ניחשתי, ומר קגן הנהן וחייך. הוא ניגש למדף, לקח משם שופר חום וישן, והושיט לי אותו. האמת? התרגשתי.

"אבל איך הוא חזר אליך?" שאלתי, והפכתי את השופר מצד לצד.

"את זה נראה לי שלעולם לא אדע", הוא אמר. "חפצים מתגלגלים בעולם בצורה מאוד מוזרה, לפעמים. בכל אופן, העיקר שהוא חזר הביתה! לא יכולתי שלא לתקוע בו מיד. ומאז, מדי פעם אני רואה אותו על המדף ולא מתאפק..."