קצת אחרי דלת הכניסה למרכז המבקרים 'מאחורי הדבש', עומד שיח רחב עמוס פרחים סגולים ומעליו חגות עשרות דבורים ערניות.

אני מנסה בעדינות לעקוף את הצמח הקוצני, אבל שלמה רבקין הכוורן עוצר רגע מול מחול הדבורים ומביט בהן באהבה רבה. "הסיכוי שתיעקצי מדבורה רק בגלל שעברת לידה הוא אפסי", קובע שלמה את הכלל הראשון בסדרת הכללים שיבואו בהמשך הריאיון. "דבורים עוקצות רק אם הן מרגישות מותקפות או מאוימות. זו הסיבה מדוע כשהקמנו אני ואשתי את המתחם לא עקרנו את הצמח הזה מכאן, למרות שידענו שהוא ימשוך אליו לא מעט דבורים".

למראה הבעת הספק שעל פניי הוא מחייך וטוען כי זו התגובה הרגילה שהוא מקבל לאחר הקביעה הזאת. "עשיתי מחקר שלם על עקיצות דבורים, וגיליתי שבמרבית המקרים הדבורה אכן הרגישה בסכנה ולכן החליטה לעקוץ".

שלמה מציג בפניי שורה ארוכה של מקרי עקיצה שהיה עד להם באופן אישי, מקרים שהובילו אותו למסקנה המתבקשת. "לפני שלושה חודשים עמד כאן על השולחן בקבוק שהכיל שתייה ממותקת, ואחד הילדים שניסה לפתוח את הבקבוק נעקץ על ידי דבורה.

"כאשר בדקתי את המקרה גיליתי שהדבורה עמדה בצד השני של הפקק והילד לא ראה אותה, וכשהוא סגר את היד כדי לפתוח את הבקבוק הדבורה נמחצה תחתיו ועקצה אותו. אנשים חושבים שדבורים נהנות לעקוץ סתם כך, בלי סיבה, אבל זה לא נכון", הוא קובע ומבקש ממני להפריך את התיאוריה מעל גבי העיתון. "אני מקווה שאחרי שתדגישי את זה בכתבה, אנשים יבינו שדבורה היא ממש לא יצור תוקפני".

חקלאות בברכת הרבי

את שלמה ושושי רבקין אני פוגשת בסופו של יום גדוש פעילות. על הקירות סביבנו תלויות תמונות של דבורים בגדלים שונים, ומן החדר הסמוך נשמעים רעמי צחוק של ילדים שצופים בהצגת יחיד של השחקן מיכאל וייגל. השמש עוד מעט תשקע וחושך יעטוף את הכול, אבל שום דבר לא בוער לאורחים הרבים שבאו ללמוד מקרוב על חיי הדבורים.

איך נולד הרעיון להקים מרכז מבקריםשיעסוק בדבורים ובדבש?

שלמה מעביר את רשות הדיבור לאשתו שושי, שבוחרת להתחיל את הסיפור מהתחלה. "'מאחורי הדבש' הוקם לפני 22 שנה, והוא תוצר נלווה למכוורת שניאורסון שנמצאת פה מאחורינו", היא מסבירה. "את רואה עכשיו מבנה בנוי ומושקע, אבל כדי שתביני איך הכול התחיל אני חייבת לקחת אותך אחורה בזמן", היא צוחקת ומיד מרצינה. "היוזם של 'מאחורי הדבש' היה אבא שלי, משה שניאורסון ז"ל, שהיה מראשוני הכוורנים בכפר חב"ד. הוא היה חקלאי ואיש עשייה נלהב וכריזמטי, שאהב את העולם של הקדוש ברוך הוא אהבת נפש", היא אומרת לאט והמילים חונקות את גרונה.

"בראשית דרכו אבי היה מנהל ואיש חינוך, אבל ככל שהמשפחה גדלה הוא חיפש מקור פרנסה נוסף והחליט לפנות לחקלאות. האהבה הראשונה שלו הייתה הדבורים, ולכן הוא חשב שלהיות כוורן זה דבר שיכול לתת לו סיפוק עצום".

משפחת שניאורסון הענפה, שמנתה כעשרים ילדים, צפתה בהתרגשות בכוורת השקופה שהועלתה אחר כבוד לקומה השלישית בביתם ושימשה מעת לעת גם כפינת חי לילדי השכנים. "לגדול במשפחה ברוכת ילדים זו זכות עצומה", אומרת שושי, "אמא שלי ידעה ממה להתעלם ואיך לנווט את השגרה בבית גם בזמנים לחוצים, כמו שעת ההשכמה בבוקר או בזמן ארוחת הערב. אבל ברקע תמיד היו לנו ביקורים של ילדי כפר חב"ד שבאו לראות דבורים בגודל טבעי. זו הייתה ממש אטרקציה לכולם, אפילו לשכנים המבוגרים יותר".

לאחר כמה חודשים שבהם המה הבית מבקרים, החליט אביה של שושי להוציא את הכוורת המפורסמת אל החצר הסמוכה ולצרף לה עוד עשר כוורות, ובכך להגדיל את תפוקת הדבש. אלא שהביקוש רק הלך וגבר, וכך גם מספר הכוורות. "אבא התחיל את המכוורת עם שבע עשרה כוורות שאותן הוא טיפח במסירות רבה יום ולילה, אבל תמיד קיננה בו התחושה שאולי הוא לא עשה נכון כשעזב את שדה החינוך".

כחסיד חב"ד, שיגר שניאורסון האב מכתב לרבי מליובאוויטש ובו פירט את חששותיו. תשובת הרבי לא איחרה לבוא. "הרבי הרעיף עליו ברכות חמות וראה חשיבות עצומה בכך שיהודים יראי שמיים יעסקו דווקא בחקלאות. אנשים עם גישה תורנית שיודעים לומר בפה מלא 'מה רבו מעשיך ה'' ומשלבים לימוד תורה עם עבודת כפיים".

לאחר שהגיעה המכוורת למספר נאה של מאה כוורות, נחתה על מכוורת שניאורסון מכה קשה שהעמידה את כל מפעלו של האב בסכנת סגירה. "לילה אחד פרצו למשק ערבים וגנבו את כל הכוורות. הם פשוט עברו מכוורת אחת לשנייה והעמיסו את כולן, כולל הדבש שבהן, על משאיות. אני עדיין זוכרת את הבוקר שבו קמנו כולנו למכוורת ריקה. המראה היה נורא ומייאש. היינו המומים". לאחר שבוע של חקירות, הודיעה המשטרה כי הכוורות אותרו מעבר לקו הירוק ואין אפשרות להשיב אותן. "המכה הייתה קשה אמנם, אבל דווקא מתוך המשבר התחלנו לצמוח".

בצעדים קטנים, ובליווי צמוד של משרד החקלאות, התחיל המשק להתאושש מן הגניבה ולאגור כוחות מחודשים. "כחלק מתהליך הפקת לקחים, ציידנו את הכוורות באיתורן שמתריע בזמן אמת על כל תזוזה חשודה. ידענו שכדי שהכוורת לא תיגנב שוב אנחנו צריכים לנקוט באמצעי אבטחה משוכללים, שלפני הגניבה לא חשבנו בכלל להתקין".

לצד הגידול המשמעותי במספר הכוורות, עלה הרעיון להקים מרכז מבקרים שיעסוק בנפלאות הבריאה ויתרכז בעולמה של הדבורה. "אבא שלי אמר: לא יכול להיות שיהודים יתהלכו בתוך העולם הזה של הקב"ה ולא יהיו מודעים לפלא שטמון בכל צמח או בעל חיים. הוא התעסק עם הדבורים וראה איך דבורה בגיל יומיים מספיקה לנקות את הכוורת, להאכיל רימות בוגרות, לשמור ולאסוף צוף, וזה רק חלק מהרשימה. כאיש חינוך, הוא הרגיש שיש פה הזדמנות אדירה שחבל לו להחמיץ".

בינתיים הבת שושי ובעלה שלמה, שעבדו שניהם כמורים במשרה מלאה, התלבטו אם לשנות כיוון, אלא שאז נולד להם ילד עם פגיעה קשה של cmv (נגיף שפוגע בעוברים) שאילצה אותם להתמסר לגמרי לגידולו. "היינו יושבים בחדרי המתנה לרופאים או בתור לפיזיותרפיה, ובונים את השלד של המרכז על הנייר. התייעצנו גם עם אנשי מקצוע, שנתנו לנו כיוון איך אמור להיראות המקום". לאחר שנה שלמה של עבודה מסביב לשעון, נפתח המרכז לקהל הרחב.

בני הזוג רבקין, בעצמם הורים לאחד עשר ילדים, מספרים כי ההחלטה לערב את הילדים בעשייה השוטפת הביאה לביתם יציבות ויצרה שיתוף פעולה הדוק בין כל בני המשפחה. "אני ושלמה היינו מעורבים בכל הניהול השוטף של המקום, ואילו אבא שלי התמסר לפיתוח המכוורת ושימש ככוורן הראשי במרכז המבקרים, שתפקידו היה להציג לאורחים את הכוורת עם הדבורים והדבש".

לאחר שהמקום החל להתפרסם בציבור הכללי, פקדה טרגדיה את המשפחה כולה. "היום המכוורת שלנו מונה 1,000 כוורות, אבל אבא שלי כבר לא זכה לראות את זה". שושי לוגמת מעט מים ומתקשה להמשיך בדבריה. חולפת דקה ארוכה ובסופה היא מתעשתת וממשיכה לספר: "לפני 13 שנה ארגנה המועצה טיול לוותיקי כפר חב"ד וכולם ירדו לים המלח. הייתה שם בריכה גדולה של מי גופרית והוא נכנס לתוכה וטבע למוות. הוא נפטר באופן כל כך פתאומי, שהלב שלנו נשבר".

שושי מספרת כי שבוע לפני הטיול נכנס אביה לביתם וביקש משלמה בעלה כי יחליף אותו זמנית ככוורן במרכז המבקרים. "אני זוכרת כמה היה קשה לנו אחרי השבעה לקום ולחזור לפה, בלי לראות אותו מסתובב בין החדרים. הוא היה הרוח החיה של כל המפעל הענק הזה. אבל מהר מאוד הבנו שזו הנחת הכי גדולה שלו, לראות את המקום מתפקד ושוקק חיים. העשייה התמידית גרמה לנו לתחושה שיש המשכיות לכל מפעל חייו".

מה מספיקים בשישה שבועות

הריאיון עם בני הזוג רבקין מתנהל במתכונת של כיסאות מוזיקליים. כאשר שושי מדברת, שלמה עסוק עם המבקרים וקופץ מדי פעם לכוורת, וכאשר שושי נקראת אל המשרד שלמה ממשיך אותה מהנקודה שבה הפסיקה. "אנחנו מקווים שזה בסדר. הגעת בדיוק בשעות העומס וצריך לבדוק שהכול מתנהל כמו שצריך, בלי תקלות", הם מתנצלים ומציעים לערוך לי סיור במקום.

אנחנו פוסעים בין ארבעה חדרים גדולים שעומדים לרשות המבקרים ובכל אחד מהם מתקיימת פעילות חווייתית שונה. הילדים מתפקדים כדבורים בכוורת ואף מכינים מחלת הדבש נרות להבדלה. בסוף הביקור מקבל כל אורח צנצנת דבש אישית מהכוורת הסמוכה. "מהרגע שבו תבקע הדבורה מהרימה ועד יום מותה יחלפו בסך הכול שישה שבועות", שולף שלמה נתון מפתיע, "ותראי איזו תוצרת מבורכת היא מספיקה בזמן קצר כל כך. זה רק צריך לדרבן אותנו לנצל את הזמן טוב, כמו הדבורה".

באולם המבקרים אני מבחינה במגוון צבעוני של אנשים ומשפחות. חלקם חובשי כיפות סרוגות ושחורות והיתר גלויי ראש שנראים רחוקים מתורה ומצוות. "כשהקמנו את המקום לפני 22 שנה הגיעו אלינו רק חרדים", מספרת שושי, "השאר חשבו שיש כאן איזה טריק, שאולי החלטנו להחזיר אותם בתשובה. אבל ברבות השנים ראינו את כל עם ישראל, החל באנשים פרטיים שלא היו להם שום מושגי יסוד ביהדות ורצו לקבל את החוויה של המקום נטו, בלי תוספות, ועד לקבוצות של גני ילדים ובתי ספר ממלכתיים שבאו לראות משהו חווייתי עם ערך".

שושי מסייגת את דבריה ואומרת כי אמנם מדובר ביריד חווייתי על עולמה של הדבורה, אבל השקפת התורה מודגשת בכל פינה. "אחרת, מה היתרון שלנו על פני מרכזי מבקרים אחרים? אני לא צריכה לעשות שום דבר מיוחד כדי להעביר את המסר של היהדות בכל הסיפור הזה. מספיק שאנשים רואים איך אני לבושה, או מביטים בי מברכת לפני שאני טועמת מחלת הדבש, ושואלים בהפתעה מדוע אני מתפללת פתאום. כל הדברים הללו יוצרים תחושה של שליחות, ואני רואה איך זה גורם קידוש השם גדול אצל הרבה מן המבקרים".

באחת הגיחות החוצה אל הטרקטור הגדול שמקיים מדי שעה עגולה סיורים ברחבי המשק, אני רואה את שלמה לבוש בבגדי דבוראי. כל גופו מכוסה מכף רגל ועד ראש, והוא מקפיד לרכוס את צווארון החליפה עד מעל לסנטרו. "כשנכנסים לכוורת לא לוקחים סיכון", הוא צוחק ומספר כי בתחילת דרכו ככוורן גילו הרופאים שהוא אלרגי לדבורים. "כשהתחלתי להתעסק עם הדבורים נעקצתי כמה פעמים, ובכל עקיצה שמתי לב שהמקום מתנפח והופך להיות אדמומי עם גרד בלתי נשלט. לא יכולתי להניע את האיבר שנעקץ והתחיל להיות לי דופק מהיר ונשימות לא סדורות. כשהגעתי אל הרופאים הם גילו שאני מפתח אלרגיה לדבורים".

לא חשבת לפרוש בכבוד אחרי הגילוי הזה?

"הרופא באמת צעק עליי ואמר שאני לא נורמלי. אבל אז שמעתי על טיפול לביטול אלרגיה".

יש דברכזה? 

"כן. זה לא הדבר הכי נעים בעולם, אבל זה פשוט אפשר לי להמשיך להיות כוורן בלי לסכן את החיים שלי". שלמה מגלה כי התרופה לביטול אלרגיה כרוכה בזריקה חודשית שמכילה ארס של שתי דבורים. "זה כאילו נעקצתי בבת אחת על ידי שתי דבורים. רק כך אני יכול להפחית למינימום את תופעות הלוואי הקשות של האלרגיה". לטענת שלמה הטיפול, אותו הוא צריך לקבל במשך כל חייו, מעניק לו את הביטחון הבסיסי להיכנס לכוורת בלי סיכון מיותר.

"כשאמרתי לך שדבורה לא עוקצת סתם, זה רק במרחב הציבורי. אם תחליטי פתאום שאת נכנסת לכוורת בלי ביגוד מתאים, זה ייגמר בהמון עקיצות. הדבורים מרגישות שמישהו פלש להן הביתה, ובכל עקיצה הן מפרישות ריח מיוחד שמתפשט בחלל הכוורת וגורם לכל עשרות אלפי הדבורים להבין שיש כאן פולש זר, ולזנק עליו". רבקין מספר כי בעונת השיא יכולות לדור בכוורת אחת כשמונים אלף דבורים. "למרות הצפיפות, הן פועלות בהרמוניה נפלאה ומקבלות מרות מהמלכה שלהן. כל אחת אחראית על תחום אחר והתפקיד שלהן מבוצע בשלמות. לראות את זה גורם לי להתפעל כל פעם מחדש מטבע הבריאה".

הדבורה – מייצרת רק דברים טובים

רגע לפני ראש השנה, שבו נטבול תפוח בדבש ונבקש שנה טובה ומתוקה, בוחר שלמה לשתף את הקוראים בתהליכי הביורוקרטיה הרבים שעובר חקלאי שחשקה נפשו בכוורת דבורים. "באירופה ובארצות הברית הרבה יותר קל וזול לייצר דבש", הוא טוען, "יש בחוץ לארץ שטחי מרעה גדולים שבהם אפשר להניח כוורות ולתת לדבורים להאביק את הפרחים ולשאוב את הצוף. בארץ, לצערנו, שטחי הפרדסים הולכים ומצטמצמים, וכדי לפזר את מאות הכוורות שלי אני חייב לנסוע עד ליהודה ושומרון או לערי יהודה".

רבקין מספר עוד כי מועצת הדבש, שנותנת סיוע צמוד לכל מגדלי הדבורים, רתמה את משרד החקלאות כדי למנוע ייבוא של דבש מחו"ל. "אם היו מייבאים לכאן דבש, הייתי צריך לסגור את הכוורות וללכת הביתה".

עד כדי כך?

"לגמרי. את יודעת כמה עבודה אנחנו צריכים להשקיע בכוורת אחת? התקנים של משרד החקלאות הם מהמחמירים בעולם וכל דבר זקוק לאישור. אישור להובלה, להנחת הכוורות במרעה, לרדיית הדבש. אם השוק יהיה מוצף בדבש מחו"ל, לא יהיה שווה לאף תושב לפתוח כאן כוורת".

שלמה מסביר כי לצד הטלת מס מגן על ייבוא דבש מטעם משרד החקלאות, ישנה גם חשיבות גבוהה להאבקת הפרחים על ידי הדבורים. "הדבורה לא אוכלת את הצמח אלא לוכדת רק את האבקה שלו וכך היא גורמת לו להתחדש. כשחקרתי את עולם הדבורה גיליתי שהיא היצור היחיד שלא ניזון מצמח או בעל חיים אחר בשרשרת המזון. היא פשוט מייצרת רק דברים טובים ולא גורמת נזק לשום בריה אחרת, אלא אם כן נעקצת ממנה ואז זה סיפור אחר", הוא מסכם בהומור.

לפני שאני נפרדת מבני הזוג רבקין ומשיח הסיגליות המפורסם, אני מציצה לתוך אולם ענק שעל השולחנות שבו מסודרות בסדר מופתי אלפי צנצנות דבש עטופות צלופן שקוף, ועליהן ברכת שנה טובה.

"רוב הדבש שלנו נמכר לקראת ראש השנה", אומר שלמה, "אחרי עונת הרדייה, שמתרחשת מיד לאחר פסח, אנחנו מתחילים באריזות. מדובר בטונות של דבש שצריך לסדר ולארוז. אבל הידיעה שיהודים מברכים על הדבש הזה בחודש החגים ומתפללים שהשנה שלהם תהיה מתוקה ועמוסה דברים חיוביים, נותנת לנו המון כוח וחיות לכל השנה".