במאבק מול הערבים ינצח מי שיתעקש

ספר חדש מגולל את מאבקי היהודים והערבים סביב השליטה בעיריית ירושלים בימי המנדט, וכצפוי, יש גם השלכות לימינו.

שמעון כהן , ג' בתשרי תשע"ו

ערבים מתפרעים שועפט
ערבים מתפרעים שועפט
פלאש 90

בימים אלה יוצא לאור ספרו של ד"ר אפרים אבן, חוקר תולדות הציונות, 'עיריית ירושלים 1917-1948: יהודים וערבים' (הוצאת אוניברסיטת אריאל) ובו הוא מגולל את סיפורה של עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי על פני כ600 עמודים.

בין השאר עוסק הספר גם בעימות הארוך והמתמשך סביב הר הבית, כמו גם במאבקי השליטה בין יהודים לערבים על הנהגת העיר.

בימים אלה של עימותים אלימים וטרור ערבי בירושלים מצאנו לנכון לשוחח עם ד"ר אבן על עברו של העימות הזה ועל המתיחות המתמשכת סביב הר הבית.

בראשית דבריו מציין ד"ר אבן פרט היסטורי ולפיו עיריית ירושלים לא הוקמה בידי הבריטים אלא דווקא בידי התורכים. והבריטים שרצו לשמור על יציבות לאחר כיבוש הארץ מינו לתפקיד ראש העירייה את סלים אל חוסייני, אחיו של המופתי, מי שעמד בראש העירייה גם בימי התורכים והוא שהגיש לחיילים הבריטים את דגל הכניעה. "הוא קיבל את המינוי וזמן קצר לאחר מכן מצא את מותו".

עוד מספר ד"ר אבן כי הסמכות למנות ראש עירייה הייתה נתונה אך ורק בידי הבריטים שדאגו לכך שגם אם מתקיימת מערכת בחירות לראשות העירייה יהיה זה מועמד ערבי שייבחר. את זאת עשו בקביעת התקנה לפיה בעלי נתינות זרה לא יוכלו להצביע ומאחר ויהודים רבים שמרו על נתינות זרה כלשהי על מנת להימנע מפגיעתו הרעה של השלטון התורכי הרי שלא הייתה להם זכות בחירה על אף שהתגוררו בירושלים. התוצאה היייתה ששוב ושוב נבחר מועמד ערבי או בריטי.

הבריטים, מספר ד"ר אבן, "מינו את נשאשיבי ועוד 3 ראשי עירייה ערבים ואחר כך שלושה בריטים. למרות שהיהודים היו רוב מוחלט מאז שנת 1850 לא זכה יהודי לשבת על כס ראש עיריית ירושלים". בספרו מקדיש אבן פרק נרחב לשאלת האופן בו איבדו היהודים את ראשות העירייה ללא מאבק.

"הם היו אנשים נחמדים, אבל לא ידעו להיאבק עד הסוף. אם היו נאבקים היו מקבלים את המינוי", הוא מעריך ומוסיף: "הם הפקירו את העניין. לא נקטו בצעד יוצא דופן כמו השבתה".

על סוגיית המתח סביב הר הבית אומר ד"ר אבן כי "מי שהעלה את נושא הר הבית על סדר היום היה המופתי שטען שעיני המוסלמים מופנות להר הבית". הוא אף מצא מסמך בלתי מייצג שבו נראה דגל ישראלי על הר הבית והציג אותו כהוכחה לכך שהיהודים רוצים להרוס את המסגדים שעל הר הבית, למוטט את מוסדות הדת המוסלמיים ולהקים את בית המקדש. לעובדה שהסוגיה נתונה במחלוקת חריפה בקרב מנהיגי הדת  היהודים לא הייתה משמעות בעיניו, וכך למעשה נוצרה המתיחות סביב ההר".

להערכתו של אבן "אם היינו מתעקשים מלכתחילה הבריטים היו מוותרים", הוא אומר ומזכיר כי "לא התירו לנו להתפלל ליד הכותל, אסרו עלינו לתקוע בשופר וכו'". לדבריו ההתנגדות המוסלמית לנוכחות יהודית בהר הבית לא הייתה חריפה במיוחד. הוא מזכיר כי "היו הרבה אנשים שעלו להר הבית בדורות קודמים. הערבים סירבו לתפילת נוצרים בהר, וליהודים ההתנגדות הייתה פחותה. הנסיבות ההיסטוריות היו של מאבק בין הנצרות לאיסלאם. מעבר לכך שהחיים של יהודים ומוסלמים היו משותפים".

באשר להשלכות המאבק גם לימינו הוא אומר: "להערכתי, בכל נושא של מחלוקת בין היהודים והערבים ינצח מי שיתעקש יותר. אם היהודים יתעקשו על העלייה להר הבית סופם לקבלו. אם יוותרו יבואו עוד ועוד ויתורים".

ובחזרה לסוגיית המדיניות הבריטית סביב עיריית ירושלים והנהגתה. לדברי אבן מחקרו מעלה כי גם כאשר מסרו הבריטים את הצהרת בלפור הייתה להם כוונה נסתרת שבכל מקרה אתרים כמו עין כרם יישארו בידיים בריטיות, "לכן מינו תמיד ראש עירייה בריטי או ערבי".

פרק מיוחד מוקדש בספרו של אבן לתכנית שרקם משה שרת (שרתוק) להחלפת ראש העירייה בראש עירייה ערבי אך נוח יותר ליהודים. "לאחר שנשאשיבי גילה את טלפיו – היהודים סברו שהוא יהיה נוח ליהודים וייתן להם שירותים לפחות כמו לערבים, כי הוא היה מתנגד למופתי – והנה התברר שהוא נגד עליית יהודים לארץ ישראל, ואז הפנו לו היהודים עורף וקמה תנועה שדגלה בהיפרדות מהערבים ובחלוקת העיר לשתי עיריות.

''הבריטים נטו לכך, כי ידעו שהיהודים לא מדברים על העיר העתיקה שהיא מבחינתם עיקרה של ירושלים. הם כמעט הסכימו לחלוקה הזו ואז הגיע משה שרת עם חוסיין אל חאלדי והחליט לנסות ולקדם אותו לתפקיד ראש העירייה, התפקיד המוסלמי הבכיר ביותר שניתן להגיע אליו תחת שלטון הבריטים, בתקווה ואמונה שהוא יהיה טוב ליהודים. משה שרת קיווה שאל חאלדי יהפוך למנהיג הערבים ויוכל להטות את ליבם לטובת הציונות.

''הוא קיבל בשיחותיו הרבות עם אל חאלדי את הרושם שהוא יהיה מועמד טוב ליהודים ולא יפלה לרעה, אבל התכנית השתבשה, כפי שמצאתי במסמך בארכיון מפלגת העבודה, אכן היה לו רוב מול נשאשיבי אבל הבריטים לא רצו לוותר על נשאשיבי ולא נתנו למועצת העיר להתכנס כדי לבחור באל חאלדי. הם גם איפשרו לו לערער על פסק דין הבוחר, ורק לאחר מכן איפשרו לאל חאלדי לשלוט, אבל זמן קצר לאחר מכן הוא הפנה עורף ליהודים וחבר למופתי...".