מחברת לבנה לכתיבת מצוות ומחברת כחולה לכתיבת רגשות
מחברת לבנה לכתיבת מצוות ומחברת כחולה לכתיבת רגשותאיור: עדי דוד

המחברות, שליוו אותי לכל מקום שבו הלכתי בשנה האחרונה, התלכלכו והתקמטו במשך הזמן, אבל הן יקרות לי מאוד. עוד מעט יום כיפור, ואני מתכננת לקחת איתי את המחברות לבית הכנסת.

בשנה שעברה אמא אמרה שאני מספיק גדולה, ויכולה להתפלל יחד עם כולם ביום כיפור. לקחתי איתי את המחזור והתיישבתי לידה, מנסה לעקוב אחרי מנגינות לא מוכרות. מדי פעם אמא הראתה לי איפה החזן נמצא כרגע, אבל בכל פעם מחדש איבדתי את המקום, והתביישתי להפריע לה שוב ושוב. אחרי כמה ניסיונות להשתלב בתפילה של כולם, התייאשתי. סגרתי את המחזור והנחתי אותו על השולחן. ישבתי ליד אמא והשתעממתי. בהתחלה ניסיתי להציץ לעזרת הגברים, אבל הייתי נמוכה מדי והכיסא שלי רחוק מהמחיצה. אחר כך הסתכלתי סביב לראות אם לעזרת הנשים הגיעו חברות מהכיתה שלי. כשהתחלתי לנענע את הרגליים, אמא סימנה לי לצאת מבית הכנסת.

קפצתי ממקומי ויצאתי אל הגינה. על הדשא ישבו ילדים, ושתי נערות התפללו איתם. הצטרפתי אל התפילה למרות שנראה לי שהייתי הכי גדולה שם. זו הייתה תפילה כמו בגן. רק הקטעים המוכרים והקבועים. היא נגמרה מהר, ואחריה שרנו כמה שירים. התביישתי קצת. אני באמת כבר גדולה מדי בשביל התפילה של הגן, אבל בבית הכנסת התפילה זרה לי מדי. יש קטעים מהירים שאני לא מספיקה להגיד, ויש קטעים שמתעכבים בהם על כל מילה המון זמן, ואין לי סבלנות לזה.

אחת הנערות סיפרה לכל הילדים סיפור. היא סיפרה כל כך יפה, שהעדפתי להקשיב ולא לחזור לאמא בבית הכנסת.

"באמצע התפילה השתתק הרב", היא פתחה, וכולנו הקשבנו. "הקהל עמד וחיכה להמשך, אך הרב עמד מרוכז, פניו אל ארון הקודש והן חרושות קמטים. הרב שמע באוזניו וראה בעיניו את השטן מקטרג, ולא היה לו מה לומר כנגדו. השקט בבית הכנסת היה מתוח. כשהתארכו הדקות פנה הרב להתבונן בקהל, אולי ימצא בו אדם ראוי שמעשיו ומצוותיו יהיו תשובה להאשמות שמונה השטן. והנה, בקצה בית הכנסת עמד יהודי עני ופשוט. קרא לו הרב וביקש מאותו עני שיהיה שליח הציבור ויתפלל בעבור כל הקהל שיצאו זכאים בדין. אותו אביון התבייש. הוא לא ידע קרוא וכתוב, ובוודאי שלא הכיר את מילות התפילה, לכן הוא פנה מהרב ורץ החוצה מבית הכנסת. הקהל זע באי נוחות, אך הרב סימן להם להמתין. כעבור זמן מה חזר העני, ובידיו סמרטוט גס ומרוט. הוא ניגש אל מול ארון הקודש והכריז: 'ריבונו של עולם, אתה יודע כמה קשיים עברו עליי וכמה צרות היו לי. את כל הדמעות והתחינות בכיתי אל תוך הבד הזה. הרי אני שם לפניך את כל תפילותיי ודמעותיי. ויהי רצון שתסלח לעמך ישראל בזכותן'".

את המשך היום אני לא זוכרת. הסיפור הזה ליווה אותי עד סוף תפילת נעילה. כמה כל אחד מאיתנו חשוב, עד שתפילתו של אדם אחד יכולה להכריע את הכף. מאותו יום התחלתי לכתוב בשתי המחברות. במחברת הלבנה כתבתי את המצוות והמעשים הטובים שעשיתי השנה, ובמחברת הכחולה כתבתי כשהייתי עצובה, כשבכיתי ולא היה לי למי לספר את הצרות שלי.

ביום כיפור הזה אשב ליד אמא. אנסה לעקוב אחרי התפילה במחזור, אבל כשיהיה לי קשה אקרא בשקט את מה שכתבתי במחברות. אולי ה' יסלח לכולם בזכות המצוות שלי, ואולי בגלל הדמעות שלי.