שנה טובה לכולם

"החזקתי את ידו של איתן מיכאל. מבטינו נפגשו. לחשתי לו שעוד השנה יעמוד על רגליו". ריעות לוי על החג שבו רצתה להרגיש כמו כולם.

ריעות לוי , ד' בתשרי תשע"ו

תקיעת שופר בכותל
תקיעת שופר בכותל
צילום: פלאש 90

ראש השנה, יום המלכת ה' עלינו, יום הדין, מרבים בתפילה, הרבה רגשות מעורבים. בכי, שמחה, תחינה, בקשה, זכרונות מהעבר, הסתכלות קדימה לעתיד, התמקדות בהתמודדות בהווה.

עבר עלי יום לא קל בכלל. כמו כל אחת, רציתי גם אני להתפלל קצת, כמה שהילדים יאפשרו לי. הכנתי את עצמי שאני לא אתפלל השנה, תקופה בחיים שאין באפשרותי להתפלל וזה בסדר גמור.

רק היה לי מאוד חשוב שאיתן מיכאל ישמע את תקיעות השופר. כשספרתי לו לפני ראש השנה על התקיעות הוא ממש התרגש ואמרתי שנעשה כל מאמץ כדי שישמע תקיעות.

אז בעלי קם לותיקין וסיכמנו שניפגש בבית הכנסת והוא ישמור על הילדים כדי שאוכל להתפלל ואיתן מיכאל הנסיך ישמע את התקיעות.

הגעתי לבית הכנסת, חם מאוד בחוץ, שילת המתוקה עזרה לי לקחת את אחת העגלות. חיכיתי בחוץ כדי לא להפריע למתפללים. אחד הגבאים שראה אותי הציע לי להיכנס לאיזה חדר עם מזגן, כי החום ממש מקשה על איתן מיכאל.

נכנסתי לאותו החדר.

לאחר כמה דקות אני שומעת מרחוק שעושים קידוש. הקשבתי בחצי אוזן כדי לא להחמיץ את הקידוש.

ואז אני בבעיה. עלי להוציא שתי עגלות מהחדר עם המזגן, ולהגיע לשולחנות עם הכיבוד כדי לברך מזונות.

אף אחד לא שם לב למצוקה שלי. קראתי לשילת שתבוא לעזור לי, למרות שהיתה עסוקה עם חברותיה ולא רציתי להפריע לה. אך לא היתה לי ברירה.

הגעתי איכשהו לשולחנות. החום היה כבד, למרות שהיתה צילייה. רציתי להכניס את איתן מיכאל לבית הכנסת למזגן, אך חששתי להשאיר לבד את הלל הקטנה כי היא בגיל שפוחדים מזרים.

הרגשה של תיסכול וייאוש השתלטה עלי. כאב על המורכב הזה. כאב על כך שאף אחד לא בא לעזרתי. מחשבות על כך שאולי בגלל מצבי אני לא צריכה להביא עוד חיים לעולם כי זה רק מסבך את המצב?

וכל זה בעודי עומדת בשמש הקופחת ומנסה למצוא פתרונות. לבסוף קראתי לאחת הבחורות שאני מכירה ואוהבת ובקשתי ממנה שתעזור לי להכניס את שתי העגלות למזגן.

התסכול לא הסתיים כאן.

כולם מתכוננים לתקיעות. אני כל הזמן מסתכלת החוצה לראות האם בעלי כבר הגיע שיעזור לי. אך הוא עוד לא הגיע. התפילה נמשכה מעבר למצופה.

חשבתי כבר לוותר ולחזור הביתה. אבל שילת מאוד רצתה להיות בתקיעות וגם איתן מיכאל.

הלל מתחילה לצעוק בעגלה. אני לא רוצה שהיא תפריע לשאר המתפללים, אז אני מוציאה אותה החוצה. איתן מיכאל יושב בעגלתו במזגן. השארתי אותו לבד ויצאתי. איש לא ניגש אליו!!

נכנסתי אליו, ליטפתי אותו, אמרתי לו שאני בחוץ וכבר מגיעה. כך מספר פעמים.

הדמעות עמדו לי בעיניים.

כאב חזק בלב.

איזה מצב קשה.

מדכא.

מתסכל.

שבא עלי... לא בחרתי במצב של איתן מיכאל.

כל כך לא רציתי לכעוס.

הבנתי שבעלי לא מגיע כי עוד לא הסתיימה התפילה.

כל כך רציתי שאיתן מיכאל ישמע את התקיעות.

אבל הלל בוכה.

מה לעשות?

ב"ה שבזמן התקיעות נכנסתי עם הלל והיא כנראה הרגישה את המעמד והיתה קשובה.

החזקתי את ידו של איתן מיכאל.

מבטינו נפגשו.

לחשתי לו שעוד השנה יעמוד על רגליו.

מחזיר לי בחיוך.

אני רואה שהוא שומע את התקיעות.

הוא דרוך.

שכחתי מכל הכאב, התמקדתי בו.

איזה ילד מאושר.

כמה אושר הוא מעניק לנו.

כל הקשיים מתגמדים מול החיוך שלו.

עמדה לידי אישה לא דתייה שבזמן התקיעות אמרה לבת שלה: "תעצמי עיניים ותבקשי משאלות..."

כל כך מדוייק.

הרי הקב"ה נותן לנו קשיים כדי שנזעק אליו, שנתפלל, שנבקש בקשות.

קול השופר חזק, מרטיט את הלב.

כמה כאב יש בלב הזה.

כמה חוזק יש בלב הזה.

כמה כניעה כלפי רבונו של עולם יש בלב הזה.

הסתיימו התקיעות.

יצאתי החוצה עם שתי העגלות.

ואז בעלי הגיע...

מתנצל ומתנצל על האיחור.

הכל משמיים.

העיקר שאיתן מיכאל שמע את התקיעות.

נכנסתי להתפלל.

התפילה חזקה מתמיד. הרגשתי מאוד חזק את הקושי שבניסיון.

"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", כך אנחנו, כל אחד מקבל את היחס המגיע לו. לכל אחד יש את המסלול המוכן והמזומן לו.

אני רוצה להדגיש שאין לי ביקורות חלילה על מתפללי בית הכנסת.

אני מנצלת במה זו לעורר את קוראי לשים לב סביבם. אנו עם הילדים בעלי הצרכים המיוחדים זקוקים לפעמים לעזרה, לא תמיד נעים לנו לבקש ולהטריח אחרים. אנחנו רוצים להרגיש כמו כולם, אבל המצב לא מאפשר.

אנא מכם, פתחו את העיניים סביבכם, בדקו האם מישהי צריכה עזרה, מישהי צריכה מילה טובה, עידוד ותמיכה.

ודבר נוסף שמאוד תסכל אותי. איתן מיכאל נשאר לבד בבית הכנסת במשך מספר רב של דקות. הוא ישב לבד, בודד. ליבי נשבר. כל כך ייחלתי שמישהו ייגש  אליו, ילטף אותו, יישב לידו.

רק לאחר כמה  זמן ניגשה אליו מישהי.

אז זוהי בקשתי הנוספת. נכון שהילדים הללו לא נראים הכי טוב שבעולם ולפעמים אף מרתיע לגשת אליהם. אבל מנקודת מבטה של אמא, גשו אליהם, יש להם נשמה גדולה, כך תשמחו גם אותם וגם את הוריהם.

שוב, אני לא מעבירה ביקורת, לא יודעת מה הייתי עושה אילו הייתי בצד השני. אך כנראה שאני כעת שליחה של הצד הנזקק, שלא מתבייש לומר בפה מלא את בקשותיו.

שתהיה לנו שנה טובה, של התקדמות, הרבה בשורות טובות.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.