תשובתו של צבי פישמן

ישראל מידד משוחח עם צבי פישמן על סרטו החדש שרואה אור בישיבות תיכוניות, אולפנות ומכינות בחודשים האחרונים בישראל. ראיון.

ישראל מידד , ז' בתשרי תשע"ו

צבי פישמן
צבי פישמן
צילום: עצמי

בימים אלו, הבמאי והסופר צבי פישמן מקרין את סרטו החדש, "סיפורי מעשיות של רבי נחמן" בישיבות תיכוניות, מכינות צבאיות, ואולפנות, עם שיחה אישית על  חזרתו בתשובה מהוליווד.  פישמן יודע איך לספר סיפור, והעדות הטובה ביותר לכך היא בספרים שלו עצמו, שהעניקו לנו שעות רבות של קריאה מהנה כגון "טוביה בארץ המובטחת", "הכוזרי מעובד לבני הנעורים", "ימות המשיח", ו"הדיסקמן והגורו".

בנוסף, פישמן הוציא ספרון "כתיבה יוצרת יהודית" –תדריך שלב אחר שלב של מלאכת יצירת סיפור, התורם תרומה נכבדה גם למורים וגם לתלמידי ספרות וקולנוע. אין זה סוד שמקצועות החיבור והכתיבה אינם המוצלחים ביותר במערכת החינוך בארץ, וספר זה, קל להבנה ואפשר לרוץ בו, הוא תוספת מאוד רצויה ודרושה גם מהבחינה הטכנית.

פישמן, שהיה תסריטאי מוצלח בתעשייה ההוליוודית בטרם חזר בתשובה, לימד כתיבה יוצרת במשך חמש שנים בבית ספר לאומנויות באוניברסיטת ניו-יורק, ולכן ברור שהנושא נהיר לו. רבים דנים בצורך ליצור "תרבות יהודית אמיתית", ויצירתיו מקדמים את הדיון בצעד גדול קדימה לכיוון של הגשמת האידיאה הזאת. בהמלצה שקיבל מהרב שלמה אבינר על הסרט, הרב אבינר כותב: "לזאת חיכינו זמן רב: סרטים כשרים וטהורים לעבודת ד'. והנה הוכח שסרט יכול להיות כשר ויחד עם זה יפה, מעניין ומושך".

 מה הביא למהפך  הגדול שהביא אותך לחזור בתשובה?

http://www.israelnationalnews.com/Tolaim/ResizeImg.aspx?save=1&source=album&album=99&image=997&a=377&b=1000

בילדותי הורי השתייכו לבית כנסת רפורמי. הלכנו להתפלל בראש השנה, הדלקנו נרות בחנוכה, והיה לנו גם עץ אשוח בקריסמס כדי להיות כמו השכנים הגויים. לא רציתי שיבלבלו לי את המוח עם בר-מצווה, אבל הורי התעקשו. מאחר ובית הכנסת הישן שלנו היה קטן מלהכיל את כל הקהילה, והחדש היה עדיין בבניה, נערך טקס הבר-מצווה שלי בכנסיה. בעיני זהו סמל מושלם של היהודי החי באמריקה והשקוע כל כולו בתרבות הגויית הזרה. לגדול כיהודי מתבולל באמריקה זה כמו לגדול בכנסייה.  

הטייפ מקליט אז אל תחכה לשאלות שלי. אני יודע שאתה רגיל להרצות בפני בני נוער.

החלטתי ללכת ללמוד בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק. שם ביליתי ארבע שנים בחושך כשאני צופה באלפי סרטים. כעבור שנה סיימתי את הלימודים. כתבתי תסריט שהפך לסרט הוליוודי. נוסף לכך גם מכרתי רומן לאחת הוצאות הספרים הידועות בניו יורק. הייתי בטוח שאני בדרך להגשים את חלומי להיות "הסופר האמריקאי הגדול".

ספר לנו מה הם הדברים שהשפיעו על השקפת העולם היהודית שלך?

מאז הבר-מצווה שלי זנחתי לגמרי את האמונה באלוקים ואת היהדות. כפי שאתה יכול לראות מהתמונות מגלגולי הקודם, השתדלתי להיראות אמריקאי וגוי כמו ג'ון טרבולטה. אבל אז קרו לי כמה דברים מוזרים כאילו שאלוקים ניסה להזכיר לי מי אני באמת, אפילו ברגעים הכי אפלים. לדוגמא, בקיץ, לפני שהספר שהוצאתי הגיע לחנויות הספרים, החלטתי לעשות מסע ספרותי לאירופה בעקבותיהם של הסופרים האמריקאים החשובים שהיו לפניי, הנרי מילר, תומס וולף  וארנסט המינגווי. חציתי את האוקיינוס האטלנטי והגעתי לנמל שרבורג שבצרפת. צריך לזכור שבאותם הימים נראיתי כמו בתמונה, מגולח למשעי, שיערי ארוך כמו של "היפי" ובלי הזקן הענקי הזה. וכך, עם התרמיל על הגב אני מנסה לתפוס טרמפ, ואז חולפת על פני מרצדס, והנהג צועק: "הייל היטלר!" אלו היו המילים הראשונות ששמעתי באירופה. זה היה הזוי.

http://www.israelnationalnews.com/Tolaim/ResizeImg.aspx?save=1&source=album&album=99&image=993&a=377&b=1000

אם אני לא טועה הסצנה הזאת מצאה את דרכה לתוך ספרך "הדיסקמן והגורו".

סופר טוב כותב על דברים שהוא מכיר. לאחר שחזרתי לארה"ב הספר שלי יצא לאור, והתסריט שכתבתי הפך לסרט בכיכובם של שחקנים מפורסמים. ואז צלצל אליי המפיק ושאל אותי על איזה נושא  אני רוצה לכתוב בתסריט הבא? עניתי לו שקראתי ספר מדהים בנושא השואה. הוא דחה מיד את הרעיון והסביר: "אני לא מעוניין לעשות סרט שהגיבור שלו יהודי". אף על פי  שהיהדות לא תפסה חלק גדול בחיי, בכל זאת הרגשתי כאילו ירק בפניי. אך בכל זאת הייתי נחוש בדעתי להתפרסם כסופר, אז ניגבתי את היריקה והמשכתי הלאה.

לוס אנג'לס ידועה כעיר של מלאכים אבודים.

זה בדיוק מה שהיא הייתה בשבילי. בתוך זמן קצר מכרתי עוד שני תסריטים מקוריים שהפכו לסרטים. היה לי כסף, דירה יוקרתית ליד החוף, מכונית ספורט חלומית, חברוּת במועדון בריאות שהיה מלא בצעירות קליפורניות יפות – בקיצור התגשמות החלום האמריקאי. בבוקר הייתי משחק מטקות עם שחקן הכדורסל הגדול ווילט צ'מברליין, ומתאמן בחדר הכושר עם ארנולד שוורצנגר, שהיה בתחילת הקריירה הקולנועית שלו. את הלילות ביליתי בשוטטות בדיסקוטקים. ברומא התנהג כרומאי. אבל האמת היא שלא הייתי ממש מאושר. עם כל כיבוש והצלחה נוספים הרגשתי שמשהו חסר לי. חשבתי שאם אמכור תסריט במחיר גבוה יותר, או אם אקנה לי מכונית יוקרתית יותר, אז ארגיש מאושר יותר. אבל זה לא עזר. כל רכישה נוספת רק גרמה לי להרגיש ריקנות גדולה יותר.  עכשיו אני יודע את הסיבה לחשיכה שהרגשתי – אף על פי שהתפלשתי בתענוגות חומריים, לא סיפקתי שום מזון לנשמה שלי. ואז חליתי.

אם אני זוכר נכון,  פיתחת איזשהו סוג של כיב דלקתי של המעי.

זה מה שהרופאים אמרו. הייתי רץ לשירותים לשלשל דם  עשרים פעם ביום. יצאתי מדעתי. פה אני נוסק בסולם ההצלחה בהוליווד, ופה אני מבלה חצי יום בשירותים. הייתי צריך לבלוע כמות גדולה של קורטיזון, שגרם לי לפנים נפוחות כמו כדור ים. כשראיתי את עצמי במראות בחדר הכושר, לא הכרתי את המפלצת שהביטה אליי חזרה. אחרי חודש, הקורטיזון הפסיק את הדימום, אבל ברגע שהפסקתי לקחת את התרופה, הדימום חזר אפילו חזק יותר.

(מסיבה בלתי ברורה פישמן מחייך כשהוא נזכר. עיניו מתכווצות ופניו זורחות כמו נורת חשמל של 250 וואט. קשה להאמין שהאיש הזה, בעל המראה של יהודי קדוש, הוא תסריטאי הוליוודי לשעבר).

לאחר טיפול רפואי שנמשך שנתיים והתברר שנכשל, התחלתי בחיפוש רוחני. ניסיתי הכול. מזון בריאות, צמחי מרפא, מסאז'ים הוליסטיים, יוגה, אקופונקטורה, קלפי טארוט, וכמובן מגוון של סמים. יום אחד ישבתי עם חבר על החוף והוא שאל אותי פתאום למה אני לא יודע כלום על יהדות. השאלה נחתה עליי כמו פטיש כבד. למדתי היסטוריה של העולם, קראתי את אריסטו, אפלטון, סוקרטס, קאנט, וולטייר, ניטשה ותארו. למדתי מדעים, אמנות, ספרות. התעמקתי בספרים על הנצרות, על זן בודהיזם, הינדואיזם וכדומה. אבל לא ידעתי כלום על יהדות.

מאז הבר-מצווה הרפורמית שלי אף פעם לא חשבתי לפתוח ספר יהודי. קראתי עשרות ספרי פסיכולוגיה, ולמדתי מספיק זיגמונד פרויד כדי לדעת שאם אתה מתחמק ממשהו שנמצא קרוב אליך סימן שיש לך מחסום פסיכולוגי, פחד פנימי עמוק המשתק אותך מלגלות מי אתה באמת.  במקרה היה לי חבר ישראלי ושמו דניאל דיין. הוא נולד במרוקו למשפחה דתית. הם עלו לארץ כשהוא היה בן 9. אחרי שראה בפעם הראשונה סרט של צ'רלי צ'פלין הוא נתפס לקולנוע. לאחר שסיים את השירות הצבאי יצא לאמריקה כדי להיות שחקן. היום יש לו זקן ארוך יותר משלי. הוא גר בצפת, לומד תורה כל הלילה בקבר רבי שמעון בר יוחאי ומארגן לקהילת הברסלבים את ההילולה באומן בראש השנה. אבל אז, באותה תקופה, הוא היה כמוני: יהודי מבולבל שמנסה להצליח בגדול בהוליווד.

התיאור שלך מדליק אצלי נורה. החבר שלך לא שיחק את תפקיד הרבי בסרטו של שולי רנד "אושפיזין"?

נכון, זה הוא. לאחר שעליתי לארץ גם הוא נעשה בעל תשובה וחזר גם כן לישראל. הוא זה שהשפיע על שולי רנד להתחיל חיים חדשים ברוח התורה.

בוא נחזור לחוף.

פישמן:  השאלה שלו "פוצצה" לי את המוח. באותו יום קניתי תנ"ך והתחלתי לקרוא. "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". כשקראתי מלים אלו הרמתי עיניי לשמיים. "או, לא!" חשבתי לעצמי. "אלוקים אכן קיים, ולא שמתי לב אליו מאז הבר-מצווה שלי". המשכתי לדפדף ולקרוא כאילו קראתי תסריט הרפתקאות. אלוקים אומר לאברהם ללכת לארץ-ישראל. אחר כך הוא אומר למשה לקחת את היהודים לארץ-ישראל. אלוקים חוזר ואומר ליהודים שהוא נותן להם את מצוות התורה כדי לקיימן בארץ-ישראל. ארץ-ישראל, ארץ-ישראל, שוב ושוב. באותו זמן לא ידעתי כלום על ארץ-ישראל. כמובן, שמעתי משהו על מלחמת יום הכיפורים, אבל כיהודי סוּפר-מתבולל ישראל פשוט לא הייתה חלק מההשכלה הכללית שלי. מתוך הקריאה הפשוטה של התנ"ך היה לי ברור שאלוקים רוצה שעמו יהיה בארץ-ישראל ולא בלוס אנג'לס או בניו יורק.

ומה קרה אז?

קניתי ספר על יסודות היהדות. ראש השנה התקרב וקראתי על מצוות "תשליך". ואז, ביום שחל בו ראש השנה, ירדתי לחוף והשלכתי את כדורי הקורטיזון שלי לתוך האוקיאנוס השקט. "אנא, אלוקים",  התחננתי, "קבל את הכדורים האלה כאילו היו החטאים שלי ורפא אותי, בבקשה, בלי עוד תרופות".

ואוו! זה היה צעד מאוד דרסטי, להשליך את הקורטיזון לתוך האוקיאנוס.

ניסיתי הכול, והשתכנעתי שהניתוק שלי מאלוקים היה המקור לבעיות שלי. אבל, ללא התרופות המצב שלי הידרדר. התחלתי לדמם ללא הפסקה. בתוך זמן קצר איבדתי 30 ק"ג. בסופו של דבר הייתי צריך להתאשפז בבית חולים.

 חזרה לקורטיזון?

נכון. לפחות במשך עשרת הימים שבהם הייתי בבית חולים. ברגע שהשתחררתי מבית החולים שוב הפסקתי לקחת את התרופות. חשבתי שאם אמשיך להיות תלוי בקורטיזון אף פעם לא ארד לשורש הבעיה. שוב התחלתי לדמם. באחד הערבים נכנסתי לפאניקה. הבנתי שאם אמשיך בטירוף הזה או שאדמם למוות או שאצטרך לעבור ניתוח של כריתת המעי. באותו לילה חלמתי חלום. בחלומי הייתי בחנות בגדים יד שנייה. בדקתי בגדים ישנים כשלפתע ראיתי דלת שהובילה לחדר אחר. מתוך סקרנות נכנסתי פנימה. החדר היה מלא בספרים בעברית. ארבעה קירות מכוסים במדפים עמוסים כולם רק בספרים יהודיים. כמו בבית מדרש בישיבה. אז לא ידעתי לקרוא עברית, אבל התמלאתי בתחושה עמוקה של שקט ושלווה פנימית. רק רציתי לעמוד שם ולטבול בקדושה של הספרים.

אבל בעל החנות הופיע ואמר שהוא רוצה לסגור. ביקשתי ממנו להרשות לי להישאר שם עוד חמש דקות. רק לעמוד ולהביט בספרים. הוא הסכים בחוסר רצון בולט. באותו רגע הבחנתי בדלת נוספת שהובילה לחדר פנימי נוסף. העזתי ונכנסתי פנימה. החדר היה ריק. רק קופסא גדולה שחורה עמדה באמצע החדר. זה היה בית של תפילין של ראש. ענק! נראה כאילו יצא מאיזה סרט של וודי אלן. כשהסתכלתי על התפילין התמלא לבי באהבה. ריבונו של עולם, כמה רציתי את התפילין האלה. פתאום שמעתי קול אדיר ורועם מלמעלה כמו קול מסיני שהכריז: "זו התשובה! אתה צריך להתחבר לאלוקים". התעוררתי בבהלה.  לבי הלם בפראות. הקול עדיין הדהד באוזניי. זו הייתה החוויה הברורה ביותר, האמיתית ביותר, הריאלית ביותר, שאי-פעם חוויתי.

אתה יודע, החלום שלך דומה באופן מדהים לחלום של המלך בתחילתו של ספר "הכוזרי". בחלומו מופיע מלאך ואומר לו ששאיפתו להתקרב לאלוקים רצויה אבל מעשיו אינם רצויים. זהו הדחף המדרבן את המלך לחקור ולמצוא את המעשים הרצויים בעיני אלוקים. בסופו של דבר מתברר לו שאלו הן מצוות התורה.

נקודת הדמיון הזו היא אחת הסיבות לכך שכתבתי את "הכוזרי" לקוראים הצעירים. אבל אז, באותם ימים בהוליווד, לא שמעתי מעולם קודם לכן על "הכוזרי", ועדיין הייתי רחוק מלקבל עליי עול תורה. כל כך הזדעזעתי מהחלום שלמחרת הלכתי לבית כנסת אורתודוקסי וביקשתי מהרב להראות לי איך להניח תפילין. הוא הסכים בשמחה ואמר לי להגיד את תפילת שמע ישראל שעדיין זכרתי מבית הספר היהודי שבו למדתי כילד. אבל למרות שהתחלתי לבוא כל בוקר לבית הכנסת ולהניח תפילין, עדיין המשכתי לדמם כל הזמן.

לבסוף החלטתי שאני חייב לראות רופא ולהמשיך ולקחת קורטיזון. באותו בוקר הדוד שלי צלצל ושאל אותי אם אוכל לקחת אותו לבית חולים. הוא היה צריך לעבור ניתוח קטרקט בלייזר ומישהו היה צריך להסיע אותו חזרה הביתה לאחר הניתוח. במשך כל הטיפול בבית החולים עמדתי מחוץ לחדר הניתוח והתפללתי אותה מנטרה שוב ושוב: "בבקשה, אלוקים, רפא את דודי; בבקשה, אלוקים, רפא את דודי". כך במשך ארבעים וחמש דקות. תודה לאל טיפול הלייזר הצליח. כשהגעתי הביתה רצתי מיד לשירותים כמנהגי תמיד באותם הימים. הפעם לא דיממתי. הדם נעלם. נעלם ללא תרופה! נעלם ולא חזר! נדהמתי. נרגשתי כאילו אלוקים שלח אצבע,  נגע  בבטני וריפא את הקוליטיס שלי.

חז"ל לימדו אותנו שהמתפלל על חברו נענה תחילה. לומדים זאת מאברהם ואבימלך.

אז לא ידעתי את זה. הייתי בהלם מהנס. "האם אני מהפנט את עצמי עם כל העניינים הדתיים האלה?" חשבתי לעצמי. אבל הדימום לא חזר. אף רופא לא ידע להסביר את התופעה. בדרך כלל היה עובר חודש עד שהקורטיזון היה מפסיק את הדימום. והנה הדימום פסק מבלי לקחת קורטיזון בכלל.

זה בודאי לא קורה כל יום.

זה לא מילה. הזדעזתי לגמרי. איך יכולתי להמשיך בחיים הבוהמייניים שלי, חיים של חופים ודיסקוטקים הוליוודיים אחרי מה שגיליתי? בלילה לאחר מכן, אחרי יום שלם שלא דיממתי, התפללתי לפני השינה תפילה מלאת כוונה מעומק הלב. "אל גדול", אמרתי, "אני לא יודע למה נכנסת לחיי ועשית לי את הנס גדול הזה. כמחווה הייתי רוצה לשמח אותך באיזשהו אופן. תגיד לי אתה, מה אתה רוצה שאעשה ואני אעשה. מתוך קריאה בתנ"ך ברור לי שאתה רוצה שהעם היהודי יחיה בארץ-ישראל. אז אם אתה רוצה שאלך לשם תן לי איזשהו סימן ואני אלך. אם אתה רוצה שאשאר כאן בהוליווד אעשה גם את זה. אולי אוכל לכתוב תסריטים יהודיים או לקבל עבודה באיזשהו עיתון יהודי. תן לי סימן משמים ואעשה הכל".

עכשיו הכנסת אותי למתח.

למחרת, כשעמדתי לצאת מהבית, הבחנתי שיש לי דואר בתיבת הדואר  שלי. זו הייתה חוברת תיירות גדולה. על הכריכה הייתה תמונה גדולה של הכותל. הכותרת הייתה: "ירושלים , הבחירה שלי". קבלתי עור ברווז בכל גופי. בדיוק למחרת אחרי שביקשתי מאלוקים אות וסימן אם לעלות לארץ-ישראל או לא, אני מוצא את חוברת התיירות הזו בתיבה שלי! אף פעם בחיי קודם לכן לא קיבלתי דואר מכל סוג שהוא שנשלח מארגון יהודי או שקשור ליהודים. צריך לזכור שהייתי לגמרי מתבולל. הראש שלי שוב התחיל לעבוד סחור סחור. "ישנו במאי שהוא גדול מסטיבן ספילברג", אמרתי לעצמי. לא די שאלוקים נענה לתפילתי לקבל סימן, מסתבר שהוא ידע מראש שתהיה לי בקשה כזו וסידר כך שמישהו ישלח לי בדואר חוברת שתגיע לתיבה שלי בדיוק למחרת התפילה שלי. עוד באותו היום קניתי כרטיס לישראל.

 בקשר לסרט החדש מה הוביל אותך להפיק סרט במקום להוציא עוד ספר?

אמרתי לעצמי אם לא עכשיו אימתי. בשנה הראשונה שלי במכון מאיר, לאחר שלמדתי כמה חודשים טובים, הרגשתי שאני חייב לכתוב על כל החידושים הנפלאים שאני לומד. אמרתי זאת לרב אבינר והוא ענה לי שאני עדין בוסר וצריך להמשיך ללמוד עוד הרבה, לפני שאוכל לכתוב מתוך המקום החדש, בעומק הראוי לו. הוא הוסיף שכמו שעם ישראל יצא ממצרים ברכוש גדול, יצאתי מהוליווד עם הרכוש שלמדתי כיצד לכתוב ולהפיק סרטים. ושאני חייב לחזור לזה כשיגיע הזמן הנכון. כנראה שהיגיע הזמן...

ומה יהיה הפרוייקט הבא?

ישנם כמה דברים בקנה. כתבתי תסריט שמבוסס על הסיפור של יוסף מנדלביץ' ואנחנו מנסים לגלגל אותו לסרט. הייתי רוצה לעשות סרט חינוכי על "ספר הכוזרי" אולי שוב עם השחקנים יהודה ברקן ודניאל דיין. הרבה אנשים שואלים אותי מתי יהיה הסרט של "טוביה בארץ המובטחת" אבל כמו שכתוב בהקשר לתורה, אם אין קמח אין סרט. שרת התרבות מירי רגב והשר בנט מבטיחים להעביר תקציבים לתרבות שעד היום הלכו רק למחנה השמאל, לציבורים נוספים כמו הדתיים הלאומיים. מקווה לראות זאת במו עיני.