בשבע מהדורה דיגיטלית

האושפיזין - פרויקט חג
מיצהר לתקוע ובחזרה

שתיהן נשים יוצרות ופעילות חברתיות בלי שמץ פמיניזם, אבל כשזה מגיע ליחסי מתנחלים וערבים – נקודות הדמיון ביניהן נעלמות

עדי דוד , י"א בתשרי תשע"ו

דווקא שחרור הילדים גרם להם להישאר קרובים. הדסה פרומן ונועה אריאל
דווקא שחרור הילדים גרם להם להישאר קרובים. הדסה פרומן ונועה אריאל
צילום: מרים צחי

הרבנית הדסה פרומן יוצאת אל השביל המוביל לביתה בתקוע ומזמינה בחיוך את האורחת.

נועה אריאל מיצהר מגיעה, ותוך כדי הליכה מספרת לנו את הקורות אותה. במפגש עם שתי הנשים המיוחדות הללו השיחה זורמת מאליה. נועה מחייכת אליי ואומרת שאם המטרה של פרויקט אושפיזין הייתה להפגיש דמויות שונות זו מזו, הרי שנכשלנו. נועה והדסה דומות מדי. שתיהן נשים שפועלות באומץ בתוך החברה כדי להביא לשינוי, כשעל סדר יומן סוגיות חברתיות עדינות.

הרבנית הדסה פרומן הגיעה אל המפגש הישר מהחֶלקה - שטח חקלאי עם כרם וכמה מבנים, שבו מתרחשים מפגשים בין יהודים לערבים ופעילויות משותפות שונות. בין לבין היא שומרת על קשר עם קהילות קטנות ממטולה ועד גרעין שובה שליד עזה, שבהן היא מלמדת שיעורי תורה לנשים ולגברים, משמשת כרבנית ללא תואר וממשיכה בכך את דרכו של בעלה, הרב מנחם פרומן ז"ל.

נועה אריאל כותבת ומפיקה הצגות בנושאי זוגיות, קשיים חברתיים, אלימות במשפחה ופגיעה מינית. בעזרת תיאטרון הבובות שלה היא מופיעה ברחבי הארץ וחושפת את הצופים לתכנים שהידע המוקדם עליהם עשוי להציל חיים.

שתיהן נשים בעלות נפש אמן. בסטודיו הקדרות של הרבנית פרומן נועה מתפעלת מכלי הקרמיקה שהרבנית עיצבה ויצרה, ובוחנת אותם בעין מקצועית של מי שעברה שנים של עשייה אמנותית. גם עיון משותף בספר השירה פרי עטו של הרב פרומן ז"ל חושף את ההבנה העמוקה של שתיהן בעולם היצירה.

אולם יחד עם נקודות הדמיון הרבות, הדיון ביניהן מברר נקודות השקפה שונות ומגיע גם למחוזות של ויכוח נוקב.

"מעדיפה את הפמיניזם החרדי"

שתיכן נשות עשייה פורצות דרך. מה עמדתכן ביחס לפמיניזם?

"אישה היא מלכות", עונה הרבנית הדסה ומוסיפה בחיוך: "אני מברכת 'שעשני כרצונו' בשמחה, שכן להיות עשוי לפי רצון ה' חוסך הרבה מצוות בדרך. באישה יש משהו מאוד אינטואיטיבי ונכון שקיים מעל למגבלות המציאות, ולכן היא אינה מחויבת לגבולות חיצוניים של זמן".

נועה מהנהנת ומוסיפה: "כשגרנו באשקובית קטנה ובחורי הישיבה נכנסו ויצאו מהבית, לא היה שם זכר לנשיות. לא בושם, לא בגדים פזורים בחדר האמבט. אני מבינה את עניין הצנעת הגוף, אבל חשוב לי שלריבוע הקוגניטיבי שבראש האישה תהיה התייחסות גם מהעולם הגברי. ההפרדה בין גברים ונשים היא טובה, אבל צריך למצוא מקומות רבים יותר של יחד. לימוד משותף, לדוגמה. הדעת יוצרת הדדיות נכונה ומנטרלת את החטא".

ובכל זאת, פמיניזם?

נועה: "אני אוהבת את הפמיניזם החרדי, שבו מעל לכול עומד המשפט 'אם אני רוצה לשנות, מחובתי להיות מחויבת'. יש שם הרבה תסיסה ועשייה בלי חריגה מגבולות ההלכה. השינויים שם איטיים, אבל קיימים. בבית הכנסת אצלנו אני שונאת את המחיצה האטומה, למרות שמדי שנה אני מספקת את הבדים לבנייתה. אני מקבלת את רצון הציבור, והם מקבלים את העובדה שאני מציצה מעבר למחיצה". הרבנית הדסה מחייכת למשמע התיאור אודות המחיצה, ומספרת: "ביני לבין מנחם המחיצה הייתה פתוחה והתפללנו זה לצד זו".

נועה שומעת ומגיבה: "בתקוע יותר נוח למצוא אפשרויות מהסוג הזה. ביצהר יש החמרה שבתוכה אני צריכה למצוא ולהגדיר את מקומי, וזה טוב בעיניי". הרבנית הדסה לא סבורה כך: "לי טוב שמבחינה חברתית הדברים באים בטבעיות, ולא כי כך מתבקש או מצופה ממני".

שתיכן גידלתן ילדים בצורה מאוד חופשית מבחינה אידיאולוגית. מה עומד בבסיס התפיסה החינוכית שלכן?

לשמע השאלה שתי הנשים פורצות בצחוק, ועונות כמעט ביחד: "חוסר אחריות". נועה מוסיפה: "השחרור שנתנו לילדים מתוך אמונה בהם, אפשר לכל אחד מהם לבחור את דרכו. שילמנו על זה מחיר, ויש לנו בן חילוני". הרבנית הדסה מסכימה: "אני אשת חינוך במקצועי ומאמינה שאפשר ללמד וגם להעביר ידע, אבל אי אפשר לחנך. מצד שני, בחירותיהם של הילדים הן שיקוף עמוק של האמת שלנו. הילדים נשארו סביבנו דווקא כי שחררנו אותם".

נועה משתפת: "גם אצלנו השחרור הביא לכך שיתגוררו בסביבה. מה שהבריח את האחד הוא דווקא מה שחיזק וקירב את האחרים. הכישלונות בחינוך כואבים מאוד, אבל ברור לי שלא יכולתי לבחור אחרת. למרות פניות רבות, מעולם לא הסכמתי ליצור הצגה על חינוך ילדים, כי אני לא מאמינה שיש מי שיודע לחנך. נשמה של אדם אחר היא פלא שאין לי גישה אליו". ניכר שהרבנית הדסה מזדהה עם התשובה: "אישית, מעולם לא החזקתי מעצמי בנושאי זוגיות, חינוך או כעקרת בית. אמרתי לילדים שאני לא דוגמה לשום דבר ולכן נבנה את הגבולות יחד. אני ממליצה לכל אדם שהוא מלא חסרונות, שיביא הרבה ילדים לעולם וכל אחד מהם ימלא בו חסר אחר. יחד נשלים זה את זה. משפחה זו חבורה שבה כל אחד תורם את חלקו".

איך להיות העם הנבחר?

אחרי ההזדהות הכמעט מלאה שלהן בתחום הנשי והמשפחתי, ניצתת האש בנושא שניצב בנפשן של שתיהן, אולם כל אחת נמצאת מעברו השני והמרוחק מאוד של המתרס.

שתיכן מתנחלות ותיקות. הדסה, את מאמינה בהידברות עם השכנים הערבים על בסיס דתי, ונועה, את מאמינה בבידול מוחלט בין ישראל לעמים. ממה נובע ההבדל בתפיסה שלכן?

הרבנית פרומן: "בשורש אפשר להתחבר ורק כלפי חוץ אנחנו שונים. בקשר בין דתיים לחילונים, לדוגמה, ידוע שבבסיס אנחנו עם אחד, תרבות אחת, וכל חלק בעם מוציא זאת לפועל באופן אחר. דווקא בשל השוני, אפשר להתחבר יותר לעומק ולעבוד על ממד החופש. זו גם הנחת היסוד בקשר עם הפלשתינים. אנחנו מודעים להבדלים הגדולים, אבל בשורש ישנו חיבור איתן על בסיס דתי ועל בסיס קיומי".

נועה מתקשה להסתיר את סערת רוחה: "התייחסות רק לשורש וליסודות מבטלת את הבחירות של האדם! עלינו להתמודד עם מה שהאדם בחר לבטא כלפי חוץ, והערבים בחרו לרצוח!" היא מתלהטת. "ברמה האישית אני כואבת מראות של סבל של ערבי, אבל האהדה הציבורית אליהם מסוכנת מכיוון שהם משתמשים בה כדי לפגוע בנו. הם לא מצטרפים לעשייה כשאנחנו פועלים למענם, אלא רק מנצלים אותה לתועלתם".

"ההבדל בין הדעות שלנו אינו הבדל מוסרי", היא חוזרת לשאלה, "יש בינינו מחלוקת על הבנת המציאות. אנחנו במציאות של מלחמה. התייחסות לאומית שאוהדת כאב ערבי, מוזילה דם יהודי ומובילה לעוד רצח של יהודים!".

הרבנית פרומן מסרבת להסכים: "אנחנו לא במלחמה מכיוון שהרוב הפלשתיני מעוניין בחיים שקטים תחת שלטון ישראלי וגם בהגנה של צה"ל, על כל מורכבותה. בתור העם הנבחר יש לנו אחריות כלפיהם וכלפי העולם. יש לנו שליחות דתית מתוך מציאות שהקב"ה הציב אותנו בתוכה. הארץ שלנו לא תוכל להיבנות על יסודות שליליים מכיוון ששורשה הוא חמלה ואהבת הגר. שורש היהדות הוא במקום הגבוה שכולל את כל הבריאה. במחלוקת בין רבי מאיר לברוריה בפירוש הפסוק 'ייתמו חטאים מן הארץ' הוא מבקש שהחוטאים ימותו, ואילו היא מייחלת להיעלמותם של החטאים. זוהי האופציה הריאלית". נועה מזדעקת: "במציאות האידיאות היפות האלה מתפוצצות לנו בפנים ובדאע"שית! הרוב הערבי בחר באחים המוסלמים לרשויות המקומיות. איך אפשר להתעלם מהבחירות שלהם?". היא מחדדת נקודה נוספת: "אמרת שה' שם אותם פה, אבל בתורה כתוב אחרת. אם יש פה לאום אחר - אזי אין אפשרות לדו-קיום. גם לו היה כאן דו-קיום שכזה, כיצד היית מצליחה למנוע התבוללות?".

הרבנית פרומן: "כשכל קהילה תחיה את מאפייניה בנפרד והדו-קיום יתקיים בתודעה, שם יתרחש המפגש. לגבי הכתוב בתורה, הרי שכל מה שנכתב בתורה מתורגם הלכה למעשה רק דרך התורה שבעל פה. אין לקיים את פשט הפסוקים, ולעולם לא תציעי לבצע 'עין תחת עין' כפשוטו. הרמב"ם כתב שזכר עממים אבד. לכן הלכה למעשה יש לנהוג לפי התנאים שהמציאות כיום מכתיבה. לכל דור יש תפקיד לקרוא את המערך הזה ולברר כיצד לקיים נכון את דברי התורה. בתור עם נבחר וחזק שיושב על אדמתו עלינו לסמן מטרות רחבות ולא לפחד להוביל מהלכים גדולים".

נועה: "ההלכה בנויה לעם שומר תורה ומצוות ומתמודדת עם הבודדים שסטו מהתלם. כיום להלכה אין כלים להתמודד עם עַם שמצפצף על קיום המצוות. לפי ההלכה גר ותושב לא יהיו שווי זכויות אלא מסונפים אל העם היהודי. אבל איך נקבל אותם אם אנחנו עם בלי בסיס, בלי קשר למקור התורני ולשורשים היהודיים? התרבות הישראלית שכיום מגדירה אותנו כעם ישראל היא זמנית. רק מה שמחובר לאמת התורה יישאר נצחי. לכן אנחנו לא 'עם חזק' כפי שאת טוענת, אלא עלה נידף כל עוד אין לנו חיבור רחב לשורשי האמת".

אם כן, מה הפתרון לסכסוך?

הרבנית פרומן: "עלינו לשבור את המוסכמה של 'שטחים תמורת שלום' מכיוון שדווקא בשטחים יצמח השלום בזכות החיים המשותפים. עבודה משותפת והידברות עם הציבור תיצור שינוי בתודעה".

נועה: "הפתרון שלי הוא לצוּר עליהם ולהציע: הרוצה לברוח - יברח, הרוצה להשלים - ישלים, ולהילחם בשאר. בתור עם נבחר עלינו לקדם את העולם ולקיים את עצמנו. כל דבר שמפריע לקיום של עם ישראל הוא אנטי מוסרי, ולכן אנחנו במלחמת חורמה עם הבאים להשמידנו".

בשעת לילה מאוחרת בסופו של המפגש, הן יוצאות יחד את הבית בנסיעה משותפת להמשך של עשייה, זו לשיעור תורה ולסליחות וזו לישיבה ביצהר. כי על אף ההבדל התהומי בדעות הפוליטיות, בסופו של דבר, כמו שאמרה נועה בהתחלה, שתיהן מאוד דומות.