פתאום החיים משתנים

פתאום.
פתאום החיים משתנים.
מדמיינת את הסבתא באמצע הבישולים,
מדמיינת כיצד היא מארחת את הנכדים.
מכינה לכל אחד ואחד מה שאוהב.
והכל עם חיוך על הפנים.
ואז צלצול בטלפון.
היא לא יודעת שמרגע זה חייה ישתנו לנצח נצחים.
מעכשיו היא תדאג לנכדים שאולי יגורו איתה.
מעכשיו ירבוץ כאב תמידי בליבה שלא יעזוב אותה עד מאה ועשרים.
וכל שאר בני המשפחה.
יושבים ושמחים בסוכה.
והם אינם יודעים.
כי הם למשפחת נפגעי הטרור עוד רגע מצטרפים.
ויצטרכו לדאוג לארבעה יתומים.
פתאום זה קורה.
ובטוחני כי ישבו הם ברכבם מסופקים.
לאחר מפגש מוצלח עם חברים.
ונעמה שהיתה כה מתוקתקת והדורת פנים.
אולי החליפה את המטפחת לכובע נוח יותר, כי עוד כשעה לבית מגיעים.
והרב איתם נוהג בזהירות ולא מסיר מהכביש את עיניו, כי מאחור יושבים ילדים מתוקים.
והם מדברים על השבת. על החג. ואת זמן האיכות מנצלים.
והם לא יודעים כי בעוד רגע לנצח הם יהיו קשורים, אך לא בין החיים, אלא בין המתים.
לו היו יודעים זאת, אולי למשפחה היו מתקשרים. לסבתא שמבשלת בישולים. לאחים שבסוכה חוגגים.
ולהם אומרים מי היו רוצים שידאג לילדים. כמה מטרנה להכין לתינוקות הרכים. איזה חינוך להם להעניק שימשיכו בדרכי ההורים. באילו דרכים להנציחם הם היו רוצים.
אילו רק היו יודעים.
הפתאומיות הזאת שבשנייה אחת החיים משתנים זה החלק שתמיד צובט בליבי.
זוכרת איך נסענו הביתה כשאני כבא עם חצי פיגמה. כי תוך עשרים דקות לבית מגיעים.
איך הסתכלתי על הילדים לראות האם הם ישנים.
לו רק ידעתי שבעוד רגע ישתנו החיים. הייתי אוספת אותם לחיקי, מערסלת ונושמת את ריחם.
לו רק ידעתי שאיתן מיכאל שלי ייכנס לתרדמת של כמה שנים,
הייתי מביטה בו עוד ועוד להסניף את עיניו הצוחקות וידיו השמנמנות.
הייתי מבקשת לשמוע עוד ועוד את קולו, כדי להעלותו בזכרוני בימים קשים.
פתאום.
פתאום גם האמונה שעליה באולפנא לומדים, מקבלת מימד אחר בחיים.
ממלאת כל דקה ושנייה.
עומדת מולך ויוצרת מבחנים.
ואתה לעצמך נותן ציונים.
פתאום היא כבר לא רק בשיחות לפני החגים.
היא ניצבת מולך לילות וימים.
ובכל פעם כשעל עוד פיגוע שומעים.
ובכל פעם כשהלב נצבט מעוד רצח של אהובים.
אנו יודעים.
אין פתאום.
יש בורא לעולם.
מה שצריך לקרות. קורה.
בדיוק בזמן המתאים.
בדיוק כשחוזרים מההורים.
בדיוק בחזרה ממפגש חברים.
בדיוק כשהילדים במושב האחורי יושבים.

בדיוק כשבני הזוג חוויות מעבירים.
בדיוק כשאיתן מיכאל שלי מלא בשמחת חיים.
בדיוק כשהוא מתחיל לדבר ולשיר שירים.
הכל מתוכנן ומדויק.
ולנו רק נשאר להיות כבנים.
לקבל באהבה כעבדים.
לשמוח שאנו בני מלכים,
ואת גזרות המלך באהבה מקבלים.

-------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.