תפקידנו לומר לילדים "אל תחששו, עם ישראל חי"

בפדואל מתאקלמים יתומי משפחת הנקין בבית הסבתא. הרב גודמן ומספר על ההתמודדות "שעות אחרי ההלוויה הגיע הסבא עם הנכד לתפילת החג"

שמעון כהן , כ"ד בתשרי תשע"ו

הרב יונה גודמן
הרב יונה גודמן
צילום עצמי

אל הישוב פדואל שבשומרון הישוב בו מתגוררים הוריה של נעמה הנקין הי"ד, הגיעו מיד לאחר רצח הוריהם ארבעת יתומיהם של נעמה והרב איתם ז"ל.

על ההתמודדות בישוב ובמשפחה ועל המענה הנכון לילדים שחוששים מהתגברות הטרור שוחחנו עם הרב יונה גודמן, חבר צוות החירום של פדואל ודובר הישוב.

בראשית הדברים סיפר הרב גודמן על הרגע שמתווה את הדרך לישוב כולו, הרגע בו החליטה אמה של נעמה הנקין ז"ל לקחת את ארבעת הילדים אליה. היה זה זמן קצר לאחר הפיגוע הרצחני עצמו. בתחילה הועברו הילדים לישוב איתמר, "מהרגע שבו שמעה האם שביתה וחתנה נהרגו, היא נסעה לאיתמר להביא אותם אליה".

הרב גודמן רואה ברגעים אלה ציון דרך בהיותם מלאים בכאב עצום "ובו זמנית המשפחה מורה לנו את הדרך, לקום להתארגן ולהתמודד ולקחת אחריות". ההתארגנות המהירה הזו מחייבת בין השאר גם את השתלבותם מחדש של הילדים במערכות החינוך השונות והרב גודמן מספר כי המדינה נענתה לבקשתם לאפשר הסעה מיוחדת עבור שני הילדים הגדולים מבית הסבתא בפדואל ועד לבית הספר שהכירו ובו למדו בנריה.

הבן השלישי הלך הבוקר לראשונה לגן כאשר קדמה לכך ישיבה מיוחדת עם הגננות והסבתא להיערכות והכנה ראויה לקליטתם במסגרת החדשה. "וגם הקטן בן העשרה חודשים ימשיך לגדול ולהתחנך", אומר הרב גודמן ומתאר את ההיערכות של מנהל החינוך הדתי יחד עם אנשי הצוותים השונים בפדואל והתגייסותם לטובת המשפחה. "הצורך לתת מענה חינוכי מדרבן לקום ולפעול. כולנו נקראים להתעשת, לשטוף פנים ולראות איך ממשיכים".

מוסיף הרב גודמן ומוצא דוגמא נוספת למורכבות הבלתי נתפסת המחייבת את המשך החיים בעיתויו של הפיגוע. "הרצח הזה קרה בחול המועד, הלוויה ביום שישי. בני המשפחה חזרו מאוחר ביום שישי והכי טבעי זה לשבת על הרצפה ולהתאבל, אבל היה חול מועד ושבת, ושעות ספורות אחרי ההלוויה הגיע הסב ונכדו בבגדים חגיגיים לבית הכנסת. מצד אחד שרים שירי חג ומצד שני הנכד היתום אומר קדיש על הוריו. זה קשה מאוד, אבל בו זמנית זה מעצים מאוד כי השירה הזו והמשך החג והאמונה שבמהרה יגיעו ימים שנקיף את המזבח ממש ולא רק את הבמה בבית הכנסת מזכירים לנו מאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים".

באשר לביטויי החג בבית הכנסת בו מתפללת משפחה אבלה מאירוע טראגי שכזה, אומר הרב גודמן כי הקפות שמחת תורה אינן הקפות של ריקודי מסיבה שטותניקית אלא מתוך רצון לחזק את הדבקות בתורה ואת מה שהיא מלמדת אותנו. אנחנו רוקדים עם ספר תורה סגור כי אנחנו לא עסוקים בפרק מסוים, אלא עם עצם התורה כפי שקיבלנו אותה, עוד לפני שפותחים אותה. אנחנו רוצים להעמיק את הקשר כל שכן בימים קשים. הריקודים יותר חזקים במובן של מחויבות עמוקה להמשך המסע של עם שחזר לארצו ולמדינתו ולא מתכוון למצמץ".

"הכאב עצום ואנחנו לא אומרים 'עם ישראל חי' ובואו נתעלם. חלילה. כולם בבכי וסביב המשפחה. יש התארגנות קהילתית עצומה. יש פניות שבאופן טכני מתנקזות אליי, מאות פניות של אנשים מכל הארץ שרוצים לתרום להתגייס ולעזור. זה ביטוי לחיבוק האדיר, כולל טלפונים מקהילות בחו"ל. עם ישראל מגלה שוב את גדלותו ועוצמתו ומכוח העם הזה נתגבר ונמשיך לצעוד".

בהמשך הדברים מספר הרב גודמן על שיחה עם עיתונאי שפנה אליו והציע שאולי מעכשיו יחליטו המתיישבים שלא לנסוע בדרכים בלילות מאחר והפיגוע בבני משפחת הנקין היה בלילה. "אמרתי לו שאמא שלי ברחה במשך שלוש וחצי שנים מגרמניה דרך שש ארצות. את הקטע הזה של לברוח סיימנו. לא באנו הבייתה כדי לברוח. נמשיך לנסוע בלילות ובימים מתוך זהירות וכמובן לא מתוך טיפשות, אבל חזרנו הבייתה לחיות כעם בריא וכעם יהודי הנאמן לארצו ואלוקיו וגאה בחירותו, ועכשיו אנחנו דורשים מממשלת ישראל שבוודאי עושה אבל לא מספיק, להביא למצב שבו אנשים לא יחששו. זו הבקשה ולא להתכנס אל תוך הבתים בלילות".

בהמשך הדברים התייחס הרב גודמן גם לתחושת החשש של ילדים רבים כמו גם משפחות רבות ביהודה ושומרון לנוכח הדי הפיצוצים והיריות מהכפרים הפלשתיניים שסביבם. לפתע הבית שאמור להיות מקום המרגוע והביטחון הופך למקום של חשש. "ראשית, מורכב להיות יהודי, גם בצרפת ובעוד מקומות. כאן יש ברוך ה' משטרה וצבא שעובדים ימים ולילות ומסכנים את עצמם. המשמעות הרוחנית נותנת כוחות לחיים. תפקידי להיות קשוב לילד, לשמוע מה סיפרו החברים, איך עברה ההסעה וכו'. תפקידי להיות קשוב ולא להגיד לילד עזוב אל תפחד עם ישראל חי. להקשיב לפחדים. בנוסף, מותר לי כהורה להגיד שאני חושש ולא נעים לי לשמוע את הפיצוצים והקולות ולתת לגיטימציה לחשש מתוך הקשבה, אבל על גבי זה יש מקום להסברה טכנית, החדשות מתמקדות בחריגים, כשיש עוד מאות אלפים שלא קורה להם כלום. לא לכל מי שנוסע קורה משהו נוראי. עכשיו דווקא רואים את הצבא ששומר יותר טוב.

על זה חשוב יותר לזכור שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה זו מציאות נפשית ואמונה חזקה, ולא רק שיר. אנחנו, עם ישראל שבארצו, שליחי עם ישראל כולו, ואנחנו ביהודה ושומרון שליחים של העם כולו, גם אלה שלא מסכימים לכך, ואנחנו גאים על הזכות הזו. גם בכיתה ב' וג' הם מבינים את הדברים הללו. הם מבינים ומזדהים".

"מותר וחובה להיות זהירים אבל בו זמנית אנחנו מאמינים ושמחים על הזכות להיות מבוני הארץ הזו אחרי אלפיים שנה ומבינים ש'עם ישראל חי' זה שיעורי בית. אנחנו צריכים להראות עד כמה אנחנו מלאי חיים עוצמה ואמונה יחד עם הכאב והצער העצומים".