אבו מאזן
אבו מאזןצילום: Issam Rimawi Flash 90

1. את מחמוד עבאס, הידוע יותר בכינוי אבו מאזן, לא תמצאו בתמונות עם מדים. בניגוד לקודמו בתפקידיו השונים- יאסר ערפאת, הוא גם איננו חובש כאפייה, ואיננו חמוש באופן אישי. לבוש בחליפה יוקרתית בסגנון מערבי וחמוש בשליטה כמעט אבסולוטית בשפה האנגלית, יצר לעצמו אבו מאזן תדמית של מדינאי מן המניין, איש העולם ובן למשפחת העמים.

גם הכינוי שבו בחר, נטול היומרות והמשמעויות סמליות, על שם בנו הבכור, מוסיף לא מעט לתדמיתו האפרורית. לא "אבו עמאר" ולא "אבו ג'האד", סתם "אבו מאזן". בחליפה ועניבה, עם נימוסים נאים וחיוך מינימליסטי, נראה אבו מאזן כמו דיפלומט, פקיד בכיר, או אולי מנכ"ל בנק. אם היינו מראים את תמונתו לעשרה אנשים שמעולם לא ראו אותו, ומציעים להם כמה הגדרות אפשריות, איש מהם, מן הסתם, לא היה בוחר עבורו בהגדרה 'טרוריסט'.

2. אבו מאזן נולד בצפת, ברח עם בני משפחתו לסוריה, ומשם היגר לקטאר. את חייו הבוגרים התחיל אבו מאזן כמורה בסוריה, ולאחר מכן השתלב במערכת הפקידותית של משרד החינוך הקטארי. יתכן שבאותן השנים החל עבאס הצעיר לטפח את היומרות האינטלקטואליות שלו. אולם, תוך זמן קצר נשאב עבאס לעשייה מסוג אחר לגמרי, והיה אחד מחבורה מצומצמת שהקימה בראשית שנות ה-60 את הפתח' - ארגון הטרור הפלסטיני המשמעותי ביותר לאורך למעלה משנות דור.

אם היינו מראים את תמונתו של אבו מאזן לעשרה אנשים שמעולם לא ראו אותו, ומציעים להם כמה הגדרות אפשריות, איש מהם, מן הסתם, לא היה בוחר עבורו בהגדרה 'טרוריסט'
כחלק מקבוצת המייסדים של פתח' ובהמשך כחלק מהנהגת אש"ף, נדד אבו מאזן עם מפקדת אש"ף תחילה לירדן, אחר כך ללבנון ובהמשך לטוניס. במשך תקופה מסוימת עסק אבו מאזן בענייני הכספים של הארגון, ובראשית שנות ה-80 הפך ל'שר החוץ' של אש"ף. פחות או יותר באותה תקופה החל אבו מאזן לייצר לעצמו תדמית 'מתונה'. אבו מאזן יצר קשר עם מנהיגים בשמאל הישראלי, פעל להכשלת המגעים בין ממשלת שמיר לנציגי האוכלוסייה הפלסטינית המקומית, ולבסוף היה מאדריכלי אוסלו.

את השותפות ב'פרס נובל לשלום' הפסיד אבו מאזן לשמעון פרס, מאחר שמספר הזוכים המקסימלי בשנה אחת עמד על שלושה, אולם אין זה אומר שתרומתו ליצירה המכונה 'הסכמי אוסלו' הייתה פחותה.

3. עם זאת, את חיבתו של השמאל הישראלי לא רכש אבו מאזן בהתבטאויותיו בשנות ה-70 וה-80, ואפילו לא בחלקו בהסכמי אוסלו. חיבת השמאל לאבו מאזן נובעת ממסמך תיאורטי אותו ניסח יחד עם יוסי ביילין, כמתווה אפשרי להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. המתווה, שזכה שלא בצדק לכינוי 'הסכם ביילין-אבו מאזן', משום שבשום שלב לא הבשיל לכדי הסכם של ממש, כלל חילופי שטחים, דגל פלסטיני על הר הבית, ושתי בירות שתתמקמנה בסמיכות זו לזו, במערב ירושלים מחד ובאבו-דיס מאידך.
ההסכם נוסח בתקופת רבין, אך מעולם לא הוצג לו, בגלל הרצח. פרס חשב שהוא מרחיק לכת מדי, וגם אהוד ברק מעולם לא הסכים לו. מצד שני, כלל לא ברור שגם בצד הפלסטיני יכול היה ההסכם לזכות לברכתו של יאסר ערפאת, מי שהיה באותם ימים המנהיג הכל יכול של אשף ושל הרשות הפלסטינית הטרייה. כל זה כמובן לא מונע מרבים בשמאל הישראלי להאמין עד היום שמדובר בהזדמנות שהוחמצה להגיע לשלום היסטורי.

4. כאמור, תדמיתו המתונה של אבו מאזן נבנתה על בחירתו בטקטיקת ההסכמים כדרך להשגת הישגים עבור הפלסטינים. את השותפות ב'פרס נובל לשלום' הפסיד אבו מאזן לשמעון פרס, מאחר שמספר הזוכים המקסימלי בשנה אחת עומד על שלושה, אולם אין זה אומר שתרומתו ליצירה המכונה 'הסכמי אוסלו' הייתה פחותה
אולם, אבו מאזן מעולם, גם כאשר התנגד לפעולות טרור אלימות, לא הפך לחובב ציון. עבודת הדוקטורט שלו ממוקדת אמנם בהאשמת התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים, אך הקדמת ספרו מבהירה שמדובר בעצם במכחיש שואה. תוך שהוא מסתתר תחת 'מחלוקות לגיטימיות' כביכול בין היסטוריונים אודות השואה, בחר אבו מאזן לתת משקל בלתי פרופורציונלי דווקא לעמדות המגמדות את מספר הנספים היהודים בשואה. באמצעות בחירה סלקטיבית של מקורות והסתמכות על מחקרים מפוקפקים הנחשבים לבלתי אמינים בקהילה המדעית, מביא אבו מאזן את קוראיו למסקנה שבעצם לא ממש הייתה שואה, למרות שבוודאי נהרגו במהלך שנות מלחמת העולם השנייה יהודים רבים מאוד.

5. לא מעט שנים, למעשה מאז חוסל אבו ג'האד, נחשב אבו מאזן לאדם השני בהיררכיה הפנימית של אש"ף. עם מותו של ערפאת הפך אבו מאזן למספר אחת. אולם, אז גם החלה להיחשף דמותו כאיש המאבק המדיני.
אבו מאזן התנגד רשמית, וממשיך גם היום להתנגד לכאורה לפיגועים. לכאורה, משום שההתנגדות הזו לא מונעת ממנו להוסיף ולהאדיר את שמם של מחבלים שרצחו עשרות יהודים. אולם, גם אם נניח שיש שמץ מן האותנטיות בהתנגדותו של אבו מאזן לפיגועים רצחניים, ברור שאם השנים התרחק אבו מאזן מאוד מתדמית 'איש השלום' שדבקה בו.
למעשה, כך מתברר למפרע, את אבו מאזן מעולם לא עניין השלום. כל עוד נראה היה לאבו מאזן שהדרך המהירה להישגים לפלסטינים עוברת בחדרי המשא ומתן לשלום, הוא פקד את אותם החדרים. ברגע שהוא החליט שהדרך הטובה יותר עוברת באפיק החד-צדדי, נטש אבו מאזן לחלוטין את שיטת המשא ומתן.

מי שהחל את פעילותו כאיש מאבק צבאי, הפך בערוב ימיו לאיש מאבק דיפלומטי-מדיני. איומי בידוד וחתרנות מדינית הפכו לכלי העבודה
6. מי שחווה את הנטישה הזו יותר מכל אחד אחר היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשורה של הזדמנויות ניסה נתניהו לחזור למשא ומתן עם אבו מאזן. הקפאת בניה, שחרור מחבלים ועוד מחוות שונות ומשונות, לא הצליחו לחלץ מאבו מאזן חודש אחד של משא ומתן אמתי מאז שב נתניהו לשלטון בשנת 2009. גם כאשר בלחץ אמריקני, ומול ויתורים ישראליים מפליגים, הסכים אבו מאזן כביכול לנהל משא ומתן, דאגו הוא ואנשיו לעקר אותו לחלוטין מתוכן.
מי שהחל את פעילותו כאיש מאבק צבאי, הפך בערוב ימיו לאיש מאבק דיפלומטי-מדיני. איומי בידוד, חרמות, ניסיונות להשיג הכרה ממוסדות בינלאומיים וחתרנות מדינית הפכו לכלי העבודה. המטרה: מדינה פלסטינית הנמצאת במצב של אי-שלום עם ישראל.
אבו מאזן לא מעוניין במדינה פלסטינית בהסכם, כי זו תחייב אותו לשלום עם ישראל. מטרתו המעודכנת היא מדינה פלסטינית שאיננה מחויבת לישראל בכל הסכם, ואשר יכולה להמשיך להילחם על ה'זכויות' של 'העם הפלסטיני'.
נאמן למטרותיהם המקוריות של פתח' ושל אש"ף, חזר אבו מאזן למעשה למלחמה מוצהרת במטרה אחת - חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. המחלוקת בינו ובין חבריו המאמינים במאבק מזויין היא, כך מתברר, טקטית בלבד. הם טרוריסטים עם רובה ומטען חבלה, הוא טרוריסט בחליפה ועניבה.