רשת חברתית
רשת חברתיתצילום: Thinkstock

1. לשולה הכל ברור. תמיד בסיבוב עם החברות היא בוחרת באותה הגלידה, ובאותן החברות. לדעתה דווקא עכשיו, עם כל הדקירות וזה, זה זמן מצוין להזכיר לכולם בפייס שבהכל אשמים הסמולנים/ימנים, ובכלל, בעקבות המצב, לכל סטטוס היא מוסיפה בסוף את המילים "ויפה שעה אחת קודם", מה שבטוח.

את הבית של שולה-הכל-ברור-לה נעצב בגווני שחור לבן. היא גם לא צריכה דירה גדולה עם המון סיבוכים ומראות. היא לא רוצה לראות את עצמה במראה. גם לא נלך על ריהוט מודולארי שמתקפל והופך למשהו אחר. זה מסובך לה. היא צריכה את את הבית של שולה-הכל-ברור-לה נעצב בגווני שחור לבן. היא גם לא צריכה דירה גדולה עם המון סיבוכים ומראות
הכל פשוט ובמרחק נגיעה. לא נייחד נישה לטלוויזיה, היא לא תיפתח. הרי שולה כבר יודעת לפני כולם. העיצוב יהיה אורבני, ולא מעורר הרהורים. מקרר קטן, כי היא אוכלת בעיקר ג'אנק. נקפיד על כיווני האוויר. בכל זאת, גלי חום וכאלה.

2. את הלהקה הזו לא כולם מכירים, היא די מחתרתית. היא כל כך מחתרתית שאחד מחברי הלהקה עדיין לא בטוח שהוא חבר בה. הלהקה ממשיכה להופיע למרות המצב, ואולי דווקא בגללו. הם מדמיינים שהם לא מכאן. דם הם רואים בסרטים, והם מעוניינים לראות אותו אך ורק שם. הם בכלל מסרט אחר. "ועד שיהיה כאן רגוע מוזמנים לשים אוזניות ולהגביר את הווליום" הם מייעצים על הקיר שלהם.

האדונים המכובדים לעיל בוחרים באסקפיזם. אם השכן בחוץ מפריע הם לא יעירו לו או יתלוננו לועד הבית. בשביל זה יש להם אטמי אוזניים שהם קנו פעם לאיזה פסטיבל אינדי נשכח.

ללהקת nowhere נעצב מקום שלא מעלמא הדין. הצבע הצהוב, למשל, שיימרח על רהיטים נבחרים, יזכיר לכולם פחות מאין באו ויותר לאן הולכים. את הקיר והרצפה והתקרה נחפה, כי אנחנו רוצים לשכוח שהם היו פעם קיר ורצפה ותקרה. הם הרבה יותר מבית, הם מקום לברוח אליו. אם נתפוס נועזות לרגע, נשתול עץ בעת בניית הבית ואפילו נפתח לו מקום בגג. אין צורך דם הם רואים בסרטים, והם מעוניינים לראות אותו אך ורק שם. הם בכלל מסרט אחר. "ועד שיהיה כאן רגוע מוזמנים לשים אוזניות ולהגביר את הווליום" הם מייעצים על הקיר שלהם
בחוץ. הכל קורה בפנים. את המראה נעטוף במנורות של חדר איפור. החיים הם במה. נשקול ברצינות לשים כמה פופים. שיהיה איפה לשקוע. לשכוח. בשמשה שמפרידה בינם לבין החוץ נכהה, בצורה כזו שניתן להביט פנימה, אך לא החוצה. מוזר, אבל ככה הם ביקשו. והלקוח תמיד צודק.

3. מושון הוא מהמתוחכמים. הוא רואה את העולם דרך מסננת ההומור. כשערוץ אחד מדווח על פיגוע הוא דואג לכתוב באייפון שהשם של המחבל מזכיר לו שם של פרי מצחיק, ושהוא פחד לעלות על אוטובוס עוד לפני שזה היה באופנה. התשוקה הזו של הנהג לסגור לו את הדלת על הזרת של הרגל השמאלית, אתם יודעים. ובכלל, כשהוא רואה אישה בהריון באוטובוס הוא מדמיין את הילד לא סוגר את דלת הכיתה כשהוא נכנס אליה, כי הוא נולד באוטובוס.

כשמושון הולך לישון, או כשהוא בדרכו לשם, המנורה בחדר השינה לא מפיצה אור אלא בכלל מסמלת רעיון, וכשיישבר לו הזה שמחזיק את נייר הטואלט בשירותים לא נשים לו אחד רגיל במקומו, כי זה פשוט ישעמם אותו, שלא יירדם לנו על האסלה. מערוך כמחזיק נייר טואלט ישב לו בול.

המטאטא מבחינתו הוא רק תירוץ לציור מכשפה על הקיר איפה שתולים אותו, והקיר שאתם רואים הוא לא קיר, הוא בעצם ד"ר דנה חזרה עכשיו מניתוח סבוך, מה שלא מפריע לה להסתער על המקלדת, ולנתח בבהירות את הגורם לפיגוע הספציפי, ומהו המקור המדויק ממנו מגיעה השנאה שמלבה את שני הצדדים. לפוסטים שלה תמיד צריך לעשות ''המשך/י לקרוא''
ארון. בלילות של ירח מלא זה מצחיק אותו ממש.

4. ד"ר דנה חזרה עכשיו מניתוח סבוך, מה שלא מפריע לה להסתער על המקלדת, ולנתח בבהירות את הגורם לפיגוע הספציפי, ומהו המקור המדויק ממנו מגיעה השנאה שמלבה את שני הצדדים. לפוסטים שלה תמיד צריך לעשות ''המשך/י לקרוא'', ואיכשהו אין לה תמיד דעה מוצקה, אז היא מעייפת את כולם עד שהם ממש בטוחים שיש אחת כזו. העיקר לנתח. ולדון. המילה לדון קוסמת לה כמו שלילדים שלכם קוסמת המילה קוסמת.

לד"ר שדנה קודם נקשיב, כמובן, כך נחדור לחוג מעריציה המנומנם. אחר כך נקנה לה בהפתעה מתקן כזה למחשב נייד, כי היא שמעה פעם שאחרי 6042 שעות שבהן המחשב יושב על הרגליים זה פוגם לו בזיכרון ה- RAM. את שתי התמונות (אחת מהן של האדם החושב) שנתלה לה מעל הספה נקפיד לתלות על הסנטימטר, והספה עצמה שתהיה נוחה לפני שתהיה יפה, והעיקר שנקנתה במקום שמסייע לפליטים אפגניים. ליד הספה נציב שזלונג. האורחים הם בכלל לא אורחים, הם מטופלים אצלה. בעצם, נעצב לה שתי מערכות ישיבה, כי יש צד שאולי השנייה נוחה יותר, צריך לעשות על זה מחקר פעם. דנה בדיוק מעירה לנו שהיא זקוקה לאי במטבח, כי היא מתקשה לקלף תפוחי אדמה כשהיא לא מוכיחה למישהו מולה נמרצות את ההפך.

--

מתוך מגזין ערוץ 7