בשבע מהדורה דיגיטלית

שלח את עמי, שכח את עמי

עשרים וחמש שנים לפתיחת שערי ברית המועצות. נכון לא שמעתם על זה בשום מקום?

ידידיה מאיר , ט' בחשון תשע"ו

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

"זה אירוע מאוד משמח ומאוד עצוב", פתח יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.

בקהל הקשיבו בהפתעה לשורת הפתיחה הזאת כמאתיים מוותיקי העלייה הרוסית, לא בדיוק מבינים מה הוא רוצה לומר. הרי הזמינו אותם לכנסת לטקס חגיגי במלאות 25 שנים לפתיחת שערי ברית המועצות.

"זה אירוע עצוב", הסביר אדלשטיין, "כי במצב נורמלי היינו צריכים לעקם את הפרצוף ולומר: מה? שוב אירוע למען אסירי ציון ומסורבי העלייה? עוד פעם? די, נמאס מזה כבר. כמה אפשר? לצערי המצב הוא הפוך. פרט לשכבת גיל מאוד מסוימת, אף אחד לא זוכר. הדור הישראלי הצעיר פה בארץ וגם בחו"ל לא יודע עליכם, ואפילו הילדים והנכדים שלנו, העולים, לא יודעים. תקופה הרואית וחשובה ומכוננת בהיסטוריה של העם היהודי – פשוט נמחקה".

השר זאב אלקין הגיע לאירוע היישר מישיבת קבינט, ויצא ממנו אל ישיבת הסיעה השבועית של הליכוד. הכתבים חיכו לנאום שלו בטקס הזה רק כדי לשמוע אם ייתן איזו כותרת. אולי הוא ייצא נגד הבטונדות בג'בל מוכבר? אולי הוא יגנה את האלימות כלפי הפליט האריתראי? אבל אלקין נתן כותרת אחרת, היסטורית יותר, ולכן היא לא נכנסה לאף מהדורת חדשות השבוע: "באתי להגיד תודה", פתח ואמר לקהל. "אני כאן בזכותכם. הגעתי לישראל לפני 25 שנה, בלילה שבין הארבעה לחמישה בדצמבר בשנת 1990. יותר מעשרה מטוסים נחתו כאן בלילה אחד. ארבעת אלפים איש. היום אני מאחל לעצמי כשר קליטה לילות כאלה בנתב"ג. והיכולת שלנו לעלות בגל האדיר הזה שפרץ לבסוף, מגיעה מכם. מגיבורים שסיכנו את עצמם וניהלו מאבק עיקש, כמעט חסר סיכוי. בזכותכם נשבר לבסוף מסך הברזל, ובזכותכם עלו ארצה מאות אלפי יהודים. אבל אתם השפעתם עליי לא רק בכך. השפעתם עליי הרבה שנים קודם לחזור ליהדות שלי, לשורשים שלי. עצם ההחלטה להפוך בכלל לציוני הגיעה ממפגשים שם ברוסיה עם אותו דור ענקים. חלק מהמורים שלי לעברית יושב כאן בקהל. אני חייב לכם הכול, ואני אסיר תודה לכם לעולמי עד".

וכאן דיבר גם הוא על הכישלון בהעברת הסיפור העצום הזה לדורות הבאים. "אנחנו לא מצטיינים בזה, בלשון המעטה. חלק מהאשמה היא עלינו. צריך להכניס את הנושא לתוכניות הלימוד, צריך להקים מוזיאון. לפני כחודשיים, כשנפטר דימשיץ, נאלצתי לצלצל לכל מנהלי תחנות הרדיו כדי להכניס עליו ידיעה לחדשות. התברר לי אז שרק אני יודע מי הוא. ברגע שהם גילו – הם אמרו: וואו, איך לא ידעתי קודם?".

כולם באולם מהנהנים בהתלהבות, ורק אני שואל את האיש שלידי: סליחה, מי זה דימשיץ? ובכן, מארק דימשיץ, מתברר, היה ההוגה של "מבצע חתונה", שם הקוד לחטיפת מטוס אזרחי על ידי יהודים מסורבי עלייה בשנת 1970. המבצע הנועז נכשל והוביל למעצרים ולעונשים אכזריים למתכננים, במשפט ראווה שכונה "משפט לנינגרד". האירוע כולו עורר סוף סוף תשומת לב בינלאומית למצב היהודים ברוסיה ולמאבקם, והוא שהוביל לפתיחת השערים לגל העלייה של שנות השבעים.

כשהגעתי הביתה בדקתי: אין ערך על מארק דימשיץ בויקיפדיה.

2

כשהייתי בכיתה ג', יצא אלבום חדש של מרדכי בן דוד. בעברית קראו לו "סימן טוב" אבל באנגלית היה כתוב עליו "Hold on".

אני זוכר ששאלתי מה זה "הולד און", ואמא שלי הסבירה לי שהפירוש הוא "תחזיק מעמד", על שם שיר הנושא של האלבום, שמוקדש לאסיר ציון אנטולי שרנסקי. ואז לבקשתי היא תרגמה לי מילה אחרי מילה את השיר הזה: "בקרמלין יודעים שהוא חף מפשע... הלהבה בתוכו בוערת תמיד. כולנו מחכים לך בחוץ, עובדים בכל השעות ועם כל הכוחות". ואז הגיע הפזמון המעודד: "יש לי חדשות לספר לך, המשיח בדרך, לא צריך לחכות, הוא מגיע בכל יום, אז תחזיק מעמד עוד קצת, אנטולי, ותראה".

שנתיים אחר כך, בכיתה ה', כשסיפרו לנו שסוף סוף, אחרי כל התפילות והתקוות שלנו, שרנסקי עומד להשתחרר, אחד הילדים בכיתה אמר: "מה? אנטולי שרנסקי משתחרר? זה אומר שגם המשיח מגיע?". עד כדי כך העובדה שיום אחד אסיר ציון המפורסם הזה ייצא לחופש הייתה נראית לנו פלאית. חשבנו שהוא יהיה שם עוד הרבה זמן, מאחורי מסך הברזל של המעצמה המפחידה הזאת, עד שהמשיח בכבודו ובעצמו יבוא וישחרר אותו.

ועכשיו שרנסקי יושב פה, בטרקלין של הכנסת, ועולה לבמה לדבר. "יש לי שכנה שעלתה מאמריקה", הוא מספר לקהל. "לא מזמן היא ראתה אותי משחק עם הנכדים ואמרה לי: נתן, אתה יודע, הימים שבהם היית בבית הסוהר היו ימים כל כך יפים וטובים". כאן הקהל צוחק, אבל שרנסקי ממשיך, רציני: "היא המשיכה וסיפרה לי: כשהיית שם בכלא כולנו יצאנו להפגנות בניו יורק, חיינו סביב הנושא הזה, בכל אירוע ובר מצווה הזכירו אותך. הרגשנו, דרכך, שיש לנו קשר עם כל העולם היהודי! חברים, שמעתי את הדברים ואמרתי לה: אז מה את רוצה, שאני אחזור לבית הסוהר?... תשמעו, רבותיי, אנחנו לא נחזור לכלא הרוסי, אבל צריך לחשוב על הנקודה הזאת. איך הצלחנו לאחד את כל העם בצורה כל כך עמוקה סביב זהותו? אני הרי התבוללתי לגמרי. לא ידעתי כלום על היהדות שלי, חוץ מהאנטישמיות שחשתי, אבל לא הייתה לזה שום משמעות בשבילי. ופתאום הנושא הזה נכנס לי לחיים. אתה מרגיש שאתה רוצה להיות חלק, ומגלה שיש לך עם ומדינה והיסטוריה, ומתחיל להילחם למען זה. ואז אתה מגלה שזה נוגע באחרים. כשהשתחררתי, פגשתי באמריקה צעירים שאמרו לי תודה, כי הזכרתי להם מי הם. זה האתגר שלנו, לא רק שיזכרו אותנו כגיבורים היסטוריים, אלא לשחזר את האחדות הזאת, להפוך שוב את היהדות לדבר מעניין".

3

בשלב הזה עוברים לפאנל, עם שלושה אלמונים שבעצם היו אמורים להיות סלבריטאים. גיבורי תרבות.

יוסף מנדלביץ' (ישב 11 שנים בכלא הרוסי), סילווה זלמנסון (4 וחצי שנים) ואפרים חולמיאנסקי ("רק" שנה וחצי). שלושתם גם שבתו רעב במהלך המאבקים שלהם. סיפוריהם המסעירים היו אמורים להיות מפורסמים לפחות כמו עלילות ההגנה, האצ"ל והלח"י. מנדלביץ' וזלמנסון היו מעורבים באותה חטיפת מטוס, וחולמיאנסקי הקים מחתרת גדולה ללימוד עברית ויהדות עד שנכלא. "אני מרגיש שקרתה לי ממש יציאת מצרים מחודשת", אמר שם מנדלביץ' על נס קיבוץ הגלויות הזה, וחולמיאנסקי הסביר מה הניע אותו לפעילות: "אמרתי לעצמי שיותר מדי דברים קורים לי בחיים, פשוט קורים, והגיע הזמן ליזום משהו. אז הקמתי מחתרת. כשגייסתי אנשים, אמרתי להם: זה בינינו לבין הנצח. אף אחד לא יידע אף פעם מה עשינו פה. לא חלמתי שיום אחד אשב באירוע כזה בכנסת".

חיים צ'סלר היה אז מזכ"ל המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות. הוא הגיע כדי לספר על הזווית הישראלית של אותה תקופה: "מצד אחד, חשבתי באותם ימים שאלה ימות המשיח: אצלי במשרד ישבו כל אנשי התנועה הקיבוצית, ומצד שני כל אנשי יהודה ושומרון, למען אותה מטרה. חנן פורת ואורי אליצור ישבו אצלי בלי סוף. אמרתי לעצמי: הנה, גם שתי תנועות שנלחמות מלחמת גוג ומגוג מתאחדות כאן. יום אחד קיבלתי טלפון דחוף ממשרד ראש הממשלה ואמרו לי: שרנסקי מגיע, תארגן עצרת קבלת פנים. התחלנו להתכונן, הכנו את הכול מראש, אבל כל אותם ימים שאלתי את עצמי: רגע, ומה יהיה אם יגיעו רק 500 איש? גם הבוקר, בדרך לפה, שאלתי את עצמי: אולי בגלל הפיגועים יגיעו רק חמישה אנשים?", הוא מסתכל על האולם המלא וממשיך: "והנה, אתם פה. וגם אז, הגיעו בסוף חמישה עשר אלף איש לעצרת. אתם יודעים למה? כי לדברים אמיתיים – אנשים באים. תדעו לכם, בשביל דבר מלאכותי לא יוצאים מהבית, אבל בשביל דבר משמעותי – מגיעים. ואני זוכר שאמרתי לעצמי אז: הם לא באו בשביל שרנסקי, אלא בשביל משהו הרבה יותר גדול".

4

אני יודע שזה נראה לכם טור לא אקטואלי. גם אני חשבתי לכתוב השבוע על המצב, ועל הפלשתינים, ועל התקשורת, ועל נתניהו.

אבל בעצם, אולי האירוע הזה, שהתקיים ביום שני בכנסת, היה הכי אקטואלי שיש. כי דווקא במצב הביטחוני המדכדך הנוכחי, צריך להזכיר לעצמנו כמה המאבק היהודי ידע תמיד עליות וירידות, וכמה הכול בהיסטוריה שברירי ולא צפוי. הרשות הפלשתינית? חמאס? נכון, הם בעיה, אבל היי, גם המעצמה החזקה ביותר יכולה לקרוס פתאום. מישהו חשב שברית המועצות תתפרק לפתע, ושהאימפריה הסובייטית תתפורר? מישהו חלם איזו ישועה תבוא ליהודים שם כתוצאה מכך? הכול יכול לקרות, בעזרת השם. הולד און.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

ויש גם שמחות בימים אלה, ברוך השם. סמוך לחצות תפסתי השבוע בחתונה של חברים בבני ברק את הילדים האלה, בני דודים, רוקדים יחד. מסוג התמונות שאפשר לתפוס רק באירועים של חוזרים בתשובה. מזל טוב.                          צילום סלולרי: ידידיה מאיר