הפגנת ימין
הפגנת ימיןצילום: Tomer Neuberg Flash90

לימין בישראל יש הוגי דעות, פילוסופים, מומחים, אנשי צבא, עיתונאים, פוליטיקאים, מדינאים, אנשי אקדמיה בכירים משפטנים, ראש ממשלה ויש אומרים שאפילו נשיא הצליח הימין להעמיד מתוכו, אבל איש אחד חסר לו.

מבט זריז אל שולחן הממשלה יגלה לנו עובדה מרתקת ומושתקת – סביב שולחן הממשלה יושבת שורה ארוכה ומכובדת של שרים שסבורים שיש לימין תכנית מדינית של ממש
מבט זריז אל שולחן הממשלה יגלה לנו עובדה מרתקת ומושתקת – סביב שולחן הממשלה יושבת שורה ארוכה ומכובדת של שרים שסבורים שיש לימין תכנית מדינית של ממש. לא רק מזעור נזקי אוסלו, אלא ממש תכנית. הנה לכם רשימת השרים שידעו עד לא מכבר להציג תכנית מדינית ימנית:

ברשימה הזו תגלו את השר ישראל כץ ("אוטונומיה עם זיקה אזרחית לירדן שתאפשר להם לנהל את חייהם, אבל ללא ענייני חוץ וביטחון"), את השרה איילת שקד ("הריבונות על ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לאף עם אחר"), את השר נפתלי בנט ("השלב הראשון הוא החלת הריבונות על אזורי C שמהווים 60 אחוז משטחי יהודה ושומרון") ואת השר זאב אלקין ("ברור שצריך לשאוף להחלת הריבונות"), כמו גם את השר יריב לוין ("צריך לנצל הזדמנות שתאפשר לבצע לפחות החלה בשלבים של הריבונות עד החלה באופן מלא") והשר אורי אריאל ("הריבונות צריכה להיות מוחלת, אם כי יכול להיות שבהדרגה"), כך גם השרה מירי רגב ("כשם שהשמים לא נפלו כשהחלנו את הריבונות ברמת הגולן ובירושלים כך יהיה גם ביהודה ושומרון") והשר אופיר אקוניס ("מהסיבה המוסרית, ההיסטורית, האידאולוגית והביטחונית אני נגד מדינה פלשתינית").

לשמונת השרים הללו ניתן להוסיף עוד שישה שרים שגם אם לא התבטאו באופן נחרץ בעד ריבונות עדיין ניתן להיזכר בהתבטאויות נחרצות שלהם נגד הקמת מדינת טרור פלשתינית בלב ישראל. השרים הללו הם השרים יעלון ("התפכחתי מאוסלו"), ארדן ("זכויות היהודים ביהודה ושומרון גדולות מבתל אביב"), חיים כץ ("איננו יכולים להיות שותפים לאמירה הרואה בפתרון שתי המדינות פתרון אפשרי וראוי"), שטייניץ ("בעתיד הנראה לעין אינני רואה כל אפשרות לעזוב ולו חלק כאשר יצא יוסי ביילין למסע אוסלו, המסע אליו סחב את כולנו בעל כורחנו, הוא היה בסך הכול סגן שר החוץ שאפילו לא הואיל בטובו ליידע את השר שמעליו, שמעון פרס, במפגשים שהוא מקיים ובתכניות שהוא רוקם
מיהודה ושומרון... מדינה פלשתינית תביא קץ למדינת ישראל") גמליאל (אני מתנגדת למדינה פלשתינית, אלא אם כן ניתן יהיה להקים אותה בסיני") ושלום ("כולנו נגד מדינה פלשתינית... יהודה ושומרון הם השכפ"ץ של ישראל"). גם אם עדיין לא שמענו מהם את אמירת ה'עשה טוב' לפחות נראה שברור להם מהו ה'סור מרע'.

אם נצא מעט משולחן הממשלה עצמו נוכל למצוא בין הקוראים לריבונות גם את הדיפלומטית הראשונה של ישראל, סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי ("היעד הוא שיהודה ושומרון יהיו בריבונות ישראל. זה שלנו וזה הושג כדת וכדין במלחמה עקובה מדם"), את סגן שר הביטחון, הרב אלי בן דהן ("אנו תובעים להחיל את הריבונות הישראלית על כל שטחי יו"ש, זו ארצנו"), ואת סגן השר איוב קרא ("ירדן נועדה להיות פלשתין. למה צריך פתרון נוסף?"). לזאת ניתן להוסיף גם את יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין ("יש לנו את כל הזכויות על השטח הזה. אנחנו כאן לא גזלנים. זה שלנו ואנחנו כאן בזכות ולא בחסד"), ואת שגרירנו באו"ם דני דנון ("אני בעד ריבונות ובה גושי התיישבות פלשתיניים שבעתיד תהיה להם זיקה לירדן ובעזה זיקה למצרים").

(כל הציטטות המובאות כאן והרחבותיהן באמתחתי, לכל המתעניין).

היחידים שלא תמצאו אותם בין תובעי הריבונות או שוללי המדינה הפלשתינית הם שני שרי ש"ס, דרעי ואזולאי, שלושת שרי 'כולנו', כחלון, גלנט וגבאי והשר ליצמן. יחד מדובר בשישה המהווים מיעוט מזהיר סביב שולחן הממשלה.

כאשר כך נראה מאזן הכוחות ניתן בהחלט להכתיר את הממשלה הנוכחית כ'ממשלת הריבונות'. עבור השמאל הספיק הרבה פחות. כאשר יצא יוסי ביילין למסע אוסלו, המסע אליו סחב את כולנו בעל כורחנו, הוא היה בסך הכול סגן שר החוץ שאפילו לא הואיל בטובו ליידע את השר שמעליו, שמעון פרס, במפגשים שהוא מקיים ובתכניות שהוא רוקם, כך שבעוד השר שלו זועק איפה הוא אותו מדינאי נמרץ ונחוש שיכתוב אינספור מאמרים מלומדים על חזונו המדיני, שירוץ מאולפן לאולפן ומפאנל לפאנל ויפרוס משנה אידאולוגית מסודרת, שיגייס קופירייטרים שיטמיעו בנו את המסרים באופן קליט וברור?
בזעם על חבר הכנסת דאז בני אלון 'אני אומר לך, לא תהיה מדינה פלשתינית! אתה חירש?!', הלך אותו ביילין וחרש את הארץ והעולם לאורכם ולרוחבם מבלי להותיר טרקלין מטרקליני העולם שלא שזף את בלוריתו המתנפנפת, והכול למען קידום אג'נדתו ההזויה, זו שעד ימיו נחשבה מוקצית מחמס מיאוס ומחמת בגידה.

בימינו אלה, ימים של רוב ימני אידאולוגי מוצק סביב שולחן הממשלה, עולה השאלה הפשוטה, איפה הוא היוסי ביילין של הימין? איפה הוא אותו מדינאי נמרץ ונחוש שיכתוב אינספור מאמרים מלומדים על חזונו המדיני, שירוץ מאולפן לאולפן ומפאנל לפאנל ויפרוס משנה אידאולוגית מסודרת, שיקדם חקיקה בלתי נלאית סעיף אחר סעיף, שיארגן ימי עיון ושבתות דיון למובילי דעת קהל, למדינאים למשפטנים לסופרים ולעיתונאים שייחשפו לצדדיו השונים של המהלך המדיני שבכוונתו לקדם, שיקים מכוני מחקר שידונו בכל פרמטר של חזון הריבונות ויגישו ניידות עמדה מפורטים בכל סוגיה וסוגיה של החזון הזה, שיגייס קופירייטרים שיטמיעו בנו את המסרים באופן קליט וברור? איפה אותו איש ימין שיתרוצץ בין בירות העולם למפגשים מתישים עם מדינאים ופוליטיקאים בעולם, שיידע למפות את מעצבי דעת הקהל בעולם, וגם אליהם יידע כיצד להגיע ואם אפשר וצריך אז הוא גם יביא אותם לכאן להיכרות עם המציאות מקרוב, כדי שיוכלו להעלות שאלות קשות ונוקבות ולקבל תשובות רציניות ממומחים ראויים?

בקיצור, איפה הוא איש הימין שיעשה את כל מה שעשה אז יוסי ביילין באותו חריש עמוק ושיטתי, באופן עקבי ומקיף, אלא שהפעם, במקום להוביל לאסון ולעטוף את קרבנות האדם שהוא מקריב לאליל המדיני שלו בתואר 'קרבנות השלום', הפעם תוצב מדיניות מסודרת ושלמה התואמת גם את רצון העם וגם את החזון הציוני והיהודי של שיבת ישראל לארצו.

אבל הימין מפחד וחושש לחשוף לעולם את מרכולתו האידיאולוגית. הוא חושש ממאמר המערכת הבא ב'הארץ'. הוא מבוהל משאלותיו של הרזי ברקאי התורן. הוא מפחד מהבליסטראות המילוליות שיוטחו בו ליצני 'גב האומה' ומעוד מערכון דלוח ב'ארץ נהדרת'. הימין מבועת מכותרת ראשית ב-YNET ונרעד מנאום חוצב להבות של בוז'י הרצוג (טוב, אולי מזה לא, אבל מהאחרים הוא ממש מפחד).

אבל הימין מפחד וחושש לחשוף לעולם את מרכולתו האידיאולוגית. הוא חושש ממאמר המערכת הבא ב'הארץ'. הוא מבוהל משאלותיו של הרזי ברקאי התורן. הוא מפחד מהבליסטראות המילוליות שיוטחו בו ליצני 'גב האומה' ומעוד מערכון דלוח ב'ארץ נהדרת'
בכל מקום בעולם מקובל לחשוב שהימין נע בין תקיף לתוקפני. בכל העולם חוץ מבישראל. אצלנו הימין לא רק שאינו תקיף. הוא פשוט חרד מעצמו. חיל, רעדה ושקשוק ברכיים אוחזים בו בכל עת בה הוא מביט במראה. הימין שש לקבל את השלטון שוב ושוב אבל הוא לא יודע מה בדיוק עושים עם הצעצוע הזה. הוא נאלם דום בבעתה כשהוא נדרש לאחוז בהגה ההנהגה ולהוביל למשהו אחר, משהו שלו, גם אם יש בידו את הרוב הנדרש בממשלה לשם כך.

בימין הישראלי מעדיפים להמשיך ולהתפלש בהכפשת הסכמי אוסלו ולהמשיך לשאת נאומים נמלצים על כך שהנה המציאות מוכיחה כמה איוולת יש בו באותו רעיון המדינה הפלשתינית. מנהיגי הימין ינופפו בלהט בכל הישג קלוש שממזער, כך הם מבטיחים לנו, את פגעי אוסלו, אבל יחששו מלהציג את האמירה המדינית שלהם, שמא יצוץ איזה ארי שביט או דן מרגלית כלשהו שיזמר להם את זמר שלוש שאלות ה-D: דמוקרטיה, דמוגרפיה ודיפלומטיה, והם, יעמדו אז כמו אותם אריות ונמרים מול אותה ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות, שמוטי ראשים מבלי למצוא תשובה.

אז מה אם יש כמה שאלות D שצריך לפתור? אז מה? בדיוק לשם כך דרוש אותו ביילין ימני שיתחיל לעבוד ולהכין את התשובות בלי להתנצל ובלי להתרפס. לשמאל לא היו אינספור שאלות סיב שלום הבלהות שלו, ובכל זאת ראינו איך עשה זאת בכישרון הביילין המקורי, בלי רוב ובלי עם. פשוט משך באף את שר החוץ שמשך באוזן את ראש הממשלה שמשך בשערות את כל הממשלה ומכאן והלאה הכול היסטוריה מדממת. הביילין ההוא לא נבהל מהשאלות. לא עצרו אותו אזהרות והתראות מטרור שיגבר ומנטישת ערש המורשת והזהות היהודית. הוא העסיק את המומחים שלו עשרים וארבע שעות ביממה כדי שיוכיחו לנו בשליחותו הנסתרת, באותות ובמופתים, שלמרות הכול זה אפשרי.

אם ניתן היה להוליך עם שלם אחר רעיון תעתועים שכזה רק בזכות התגייסות נכונה, אין ספק שבעמל דומה ניתן יהיה להוביל את העם אל חזון אמתי
אם ניתן היה להוליך עם שלם אחר רעיון תעתועים שכזה רק בזכות התגייסות נכונה, חתירה בלתי נלאית למטרה ויכולת לתפור את המערכת המדינית, המשפטית והביטחונית יחד, אין ספק שבעמל דומה ניתן יהיה להוביל את העם אל חזון אמתי, חזון שהעם רוצה בו, בעיקר לנוכח ניסיון העבר ומאות קרבנות האדם שהקרבנו אל המולך המטורף של חלוקת הארץ. השאלה היא מי יסכים להיות, אם בכלל יהיה מי שיסכים להיות, היוסי ביילין של הימין.

ואגב, אתה, היוסי ביילין הימני הנחבא בינתיים אל הכלים, דע לך שאם לא תצא לאור הרכבת לא תמתין. היוסי ביילין האמתי והמקורי ממשיך לעבוד גם ללא תפקיד רשמי, ללא מעמד וללא תמיכת הבוחר הישראלי לקידום תפיסותיו המדיניות. אין וואקום. החתירה שלו נמשכת. זו הסיבה שאתה כל כך נחוץ, ומוקדם ככל שניתן.