שופטים, דעות ומחבלים

ההחלטה של השופט פוגלמן לעכב את הרס בתי המחבלים בלי לקבוע מיידית מועד קרוב מאוד לדיון, איננה עניין מקרי. דעה.

שלמה פיוטרקובסקי , ט' בחשון תשע"ו

נכון לעכשיו: בתי הרוצחים לא יהרסו. הזוג הנקין הי"ד
נכון לעכשיו: בתי הרוצחים לא יהרסו. הזוג הנקין הי"ד
מתוך האלבום המשפחתי

1. בצהריים החליט שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן להוציא צו שימנע לעת עתה את הרס בתיהם של שבעה מחבלים רוצחים שרצחו שישה יהודים.

זה היה יכול להישמע כמו צעד טכני. הוגשה עתירה, מוציאים צו ארעי עד לדיון בעתירה, כדי שהעתירה לא תהפוך לתאורטית עוד לפני קבלת החלטה. ואם כך אז לכאורה אין כאן שום נושא לדיון.

2. אבל האמת היא שזה ממש לא ככה. מי שהוציא את הצו הוא כאמור השופט פוגלמן. זו לא נקודה חסרת חשיבות. רק לפני כשבוע היה פוגלמן בדעת מיעוט בבפסק הדין בעתירה נגד הריסת בית רוצחה של דליה למקוס הי"ד.

בעוד השופטים רובינשטיין ועמית חשבו שצו ההריסה לגיטימי, ביקש פוגלמן לבטל את הצו. מחוות דעתו של פוגלמן בפסק הדין ברור שפוגלמן מתנגד עקרונית להרס בתי מחבלים אלא שיש לו בעיה. בשנתיים האחרונות שב בג"ץ וקבע כמה פעמים שהרס בתי מחבלים הוא פעולה לגיטימית.

חשב פוגלמן ומצא עצה. שתי סיבות נתן פוגלמן למה לא להרוס. סיבה ראשונה (שבמובן מסוים אפילו יש בה משהו): צו ההריסה הוצא חודשים רבים אחרי הרצח, ויש בכך טעם לפגם (ובשפה משפטית: שיהוי). סיבה שניה: הריסת הבית כעת מושפעת מגל הטרור הנוכחי. למקוס לעומת זאת נרצחה לפני כן. אין סיבה שהרוצח שלה יקבל עונש על מעשים שעשו אחרים.

הסיבה השנייה יכולה להישמע לקורא התמים גם כן הגיונית במידת מה. המזל של כולנו הוא שהשופט רובינשטיין עשה את המעשה המתבקש ופתח את היומן. כשפתח את היומן גילה רובינשטיין שלמקוס נרצחה חודשים רבים לפני הגל הנוכחי, אבל גם הצו יצא, אמנם רק ימים ספורים, לפני הגל הנוכחי, כך שגל הטרור הנוכחי איננו הסיבה שהוחלט להרוס את בית הרוצח.

פוגלמן לא ידע את זה? אולי ידע ואולי לא ידע, אבל ברור שמה שהנחה אותו הוא התוצאה הסופית אליה ביקש להגיע. החלטה שלא להרוס את הבית. התאריכים ככל הנראה עניינו אותו פחות.

3. יטען הטוען: לפוגלמן לא היתה ברירה, הוא היה חייב קודם כל לעכב את ההרס. הרי לא יתכן שהבית יהרס לפני דיון בעתירה עצמה, אחרת תהפוך העתירה לתאורטית.

אבל האמת היא שזה לא כך. פוגלמן הרי יודע בדיוק מה תהיה התוצאה הסופית. שופטי בג"ץ קבעו, ושנו שילשו שהרס בתי מחבלים הוא דרך לגיטימית למלחמה בטרור, גם אם פוגלמן אישית חושב אחרת.

כשהתוצאה ידועה מראש, והשופטים רוצים לסגור עניין, אפשר לסיים את הסיפור עד מחר בבוקר. פוגלמן היה צריך במקביל צו הארעי לתת למדינה זמן עד שש בערב להשיב לעתירות (זה לא בעיה, התשובה היא ממילא כמעט "העתק-הדבק" מתשובה לעתירות קודמות), לקבוע את הדיון לשעה שמונה בערב, ואת פסק הדין לתת מחר בעשר בבוקר.

רוצים הוכחה שזה אפשרי? תבדקו כמה מהר נדחות עתירות של הרגע האחרון נגד הריסת בתים של יהודים ביו"ש, או נגד שחרור מחבלים בעסקאות חילופין.

מתן הצו נגד ההרס בלי קביעת לו"ז צפוף לדיון משמעותה אחת. החלטה של פוגלמן לנצל כוח מקרי, של ניתוב העתירות לשולחנו, על מנת לנסות פעם נוספת לפסול את השימוש בכלי הזה שאושר בבג"ץ פעמים כה רבות.

4. המקרה הנוכחי הוא הוכחה נוספת לכך שלדעותיהם האישיות של שופטים יש משקל לא מבוטל לא רק בכתיבת פסקי הדין, אפילו בדרך ניהול התיקים המגיעים לשולחנו.

במצב כזה הדרישה לגיוון רחב הרבה יותר של דעות השופטים בבית המשפט העליון מקבלת משנה תוקף וחשיבות.