תעשו שלום!
תעשו שלום!צילום: סער יעקב, לעמ.

הי, זה אני, תעשו שלום.

איזו תמונה! הלוואי והמציאות הייתה יפה כזו. עזבו שנייה את הסיגריות. קלטתם את הקרניים של הוויטרינה, ואת הכריות? וואלה גם אני הייתי חותם כאן וכאן וכאן.

אקווריום יפה רק כשמטפלים בו. כשמחליפים את המים ומאכילים את הדגים וקוראים לידם פרק משניות. אתם מגדלים חיים בבית, טפלו בהם
בואו נדבר קצת על סלון של אמיצים.

בין שתי נקודות עובר קו. בין שתי ספות חייב להיות חפץ. זה החוק. לית אתר פנוי ביניהן. מקום פנוי = מקום לג'וקים. אז מה שמים בין ספה לספה, בתווך, בפינה הזו הבלתי פתורה ליד הקיר, אחרי שנמאס מהמנורה והפסלון וקערת הפירות?

רעיון מקסים אחד הוא אקווריום. כי גם אם אין לכם חיים בבית, הוא משאיל לכם כאלה. נותן תחושה. יש שם משהו זז. יוצר עניין. וחוצמיזה, אם יש כבר דגים אז קוראים להם בשמות, ואז כבר שמות אז למה דווקא השמות האלה? והופ נוצר נושא לשיחה עם השכן שמגיע להתלונן למה לעזאזל אתם מאחרים בתשלום ועד הבית. אתם יודעים, אני מדבר על האקווריום הקטן העגול הזה של הששים שקלים, לא חייבים אקווריום קיר עם תאורה תלת כיוונית. אבל מה, קחו בחשבון שאקווריום זה לא לעצלנים. כי אקווריום יפה רק כשמטפלים בו. כשמחליפים את המים ומאכילים את הדגים וקוראים לידם פרק משניות. אתם מגדלים חיים בבית, טפלו בהם. אתם יודעים איך זה לשלם מלא ארנונה ולדרוך על המדרכה השבורה בדרך מהאין-חניה ולהבין שבעצם לא מטפלים בך.

אצל גברת אחרת שהגעתי לעצב אצלה ראיתי מכונת ממתקים, זאת שמסובבים ויוצאים מסטיקים ואז מסובבים עוד פעם כי אולי. היא אמרה שהבית שלה יפה אבל היא רוצה שאעשה אותו יפה יותר. גברת, יש לך מכונת ממתקים באמצע הסלון, יש יותר יפה מזה?

רעיון אחר לבעלי הלב החזק, אלה שלא סוגרים את העיניים בקטע בו הגיבור בסרט מתעורר למשמע חריקות חשודות מהסלון. לקחת מערכת שבנויה ממרכיבים שונים, למשל מערכת תופים אמתית (אל תדאגו, לא מנגנים עליה), ולחלק אותה. כל חפץ נוי שנשים בין הספות חייב לעמוד על משהו מתחתיו. לבוא מלמטה. טוב, זו לא חכמה, כולנו עומדים על האדמה, זו הוראה מלמעלה. אבל אולי, רק אולי, כדאי מדי פעם לא מלמטה, אלא לתלות מלמעלה?
הלא כל הקטע בתופים הוא שמדובר במערכת שבה כל תוף הוא מעט אחר וביחד הם יוצרים את תפקידם. ושנייה לפני שאנחנו גולשים לפעולה דביקה בבני עקיבא, נסביר שגם בבית נחלק את המצילות, כל אחת בחדר אחר, וזה רעיון נשגב ומלא הוד, לדעתי, שמקשר בין כל חלקי הבית. המצילה הגדולה, למשל, תרגיש ממש בנוח (להאניש רהיטים זה הקטע שלי) בינות לספות, התוף הקטן בחדר הילדים, ותוף הבס בפינת חדר ההורים. כי גם במשפחה יש בסיס, ועליו מלבישים את השאר. אתם מבינים אותי, נכון?

ורעיון אחרון שעוד תודו לי עליו, אחח... אם רק היה אפשר לשלם במכולת בתודות. נו, כבר אפשר ב'פייפאל', תודות זה השלב הבא. איפה היינו? אה, בדמיוננו הצר כל חפץ נוי שנשים בין הספות חייב לעמוד על משהו מתחתיו. לבוא מלמטה. טוב, זו לא חכמה, כולנו עומדים על האדמה, זו הוראה מלמעלה. אבל אולי, רק אולי, כדאי מדי פעם לא מלמטה, אלא לתלות מלמעלה? (ואולי בכלל כמצליף? נניח לזה) למשל, קחו נדנדה, כן, נדנדה, שלשלו אותה עם ווים מהתקרה בינות לספות, ועליה הניחו בזהירות אגרטל קטן עם פרחים בצבע סגול. סגול כי אני החלטתי. נכון הורס?

הלאה.

המגמה היום היא לאוורר, להוריד את החליפה וללכת אִתה כשהיא תלויה על הכתף, והנמשל הוא כמובן הפיכת הסלון לנינוח, מאוורר וקריצתי יותר, רשמי פחות, למשל על ידי:

1. ערסל.

2. כיסא נדנדה.
לשאול מושבים ממקומות לא צפויים ולהנחית אותם בסלון, למשל מושבי רכב, קולנוע, ספסל ציבורי, בית כנסת

3. פינת זוּלה: הכול נמוך יותר. ספות- אבל ספות רצפתיות כאלה נטולות רגליים, פופים, שטיחים, הדומים.

4. אקלקטיוּת. ספות בצבע ובמרקם ובדוגמא ובטקסטורה מסוימת, ואז פתאום כורסא מסיפור אחר.

5. כורסאות מול הספה. לא ליד. הו! עכשיו אפשר לראות כמה אתם יפים.

6. לאלה מהפסקה של התופים: לשאול מושבים ממקומות לא צפויים ולהנחית אותם בסלון, למשל מושבי רכב, קולנוע, ספסל ציבורי, בית כנסת. ראיתי לא מזמן שלוקחים (בין מנחה למעריב) ספסל כזה, של בית כנסת, ומבייתים אותו. אממה, זה לא נוח לישיבה! מצד שני, זה מזרים יופי של שיחה, נכון? כיסאות בית כנסת, הרי, בשנייה שאתה מתיישב עליהם אתה לא מפסיק לדבר. תשאלו את הרב בדרשה. והלא כל מטרת הסלון היא לקשר בין אנשים. אז מה עושים? מה שסבא שלי היה עושה. מרפד (סבא שלי באמת רפד, נשבע). או שנוותר ונניח לסלון ונניח את הספסל במקומות של שהייה קצרה, נגיד על יד הכניסה לבית, איפה שלובשים את המעיל ומכניסים את הרגל לנעל עם הכף הזאת של הנעליים.

---

מתוך מגזין ערוץ 7