פתרונות יצירתיים ולא מביכים להימנעות מלחיצת יד לבן המין השני
פתרונות יצירתיים ולא מביכים להימנעות מלחיצת יד לבן המין השניאיור: עדי דוד

יש פריבילגיות ששמורות לכירורגים שבינינו, הרופאים.

בין אם אתה רופא מיילד בחדר לידה או רופא שעוסק בהפריה חוץ-גופית, ואפילו אם בחרת להיות כירורג עיניים או קרדיולוג - יש בדרך כלל שכר מיידי לפעולתך.

אתה מתמלא פעם אחר פעם בסיפוק מהתועלת שהסבת למטופל, כבר תוך כדי הניתוח או הבדיקה. אבל יש רופאים שלמדו באותם בתי ספר לרפואה, אך הם משקיעים לטווח ארוך ונדרשים להמון המון סבלנות. חברתי, רופאת בריאות הציבור, עובדת על תוכניות לקידום הבריאות, עוסקת במחקרים על סכנות זיהום האוויר ונושאים אחרים שנחשבים בעינינו כעסקי אוויר. והרי אין ערוך למניעת סכנה בטרם עת, כמו שאמרו הקדמונים ש"יפה כוח הזהירות מכוח הריפוי". יש בארץ כמאה רופאים מומחים בבריאות הציבור. זו התמחות לא פופולרית, כי מדובר בעבודה סיזיפית שאת פירותיה קוצרים רק לאחר זמן רב.

ומאידך, יש משהו נוח וסטרילי בעיסוק בעניינים שברומו של מקצוע ממגדל השן הבוהק. בלי לפגוש פנים אל פנים מדי יום ביומו כאב, צער, אכזבות ולעתים גם מוות. ההשתפשפות הזאת עלולה לשחוק את כוחותיו הפיזיים והרגשיים של הרופא. רוב המטופלים בטוחים שהרופא שלהם חסין מפני תשישות וחולי וכאב, ולא כן.

מוטיב זה מופיע בסיפורו של קפקא "רופא כפרי". הרופא נקרא לטפל בנער שבבטנו ישנו פצע מזוהם. תחילה הרופא אינו מבחין בפצע, ולמעשה מתעלם ממנו, כי הוא בעצם חושש שלא יצליח לרפא את הנער. בשלב מסוים הוא מגלה את הפצע בבטנו של הנער, מסיר את מעילו ושוכב לידו – קרי, הוא מסיר מעליו את חלוק הרופא ומתבונן פנימה, אל תוך עצמו. פעולת השכיבה לצד החולה מספרת את סיפורו של הרופא, שכבר אינו יכול לשאת את כובד האחריות. היא משקפת את המחיר הרגשי שהרופא משלם עקב מעורבות יתר בעת הטיפול. כל זה כמובן שלא קורה אצל רופאי מנהלה, בריאות הציבור וכדומה. זהו עולם אחר. אבל הם גם לא זוכים "לגעת בנשמות", כמו שמגדירה זאת בתי, שלא מוכנה לוותר על המגע הקרוב שטומן בחובו החינוך באולפנה.

בלי לחץ

בדבר אחד דומים כל הרופאים בימינו זה לזה – בהכרח שלהם להיכנס לעולם המיחשוב. גם רופא כפרי היום חייב להשתמש בידע העצום שנצבר במעי הרשתות הרפואיות. אבל אין מדובר רק בידע, אלא גם בניהול הרפואי. לכל תרופה יש שֵם, וגם קוד רפואי בינלאומי ממוחשב המונע טעויות ואי הבנות. אך מתברר גם שלכל מחלה יש מספר: בארצות הברית ייכנסו בקרוב יותר ממאה אלף קודי מחלה חדשים, והרופאים יידרשו להגדיר ספציפית את מחלתו של המטופל בדיוק מרבי, ולהתאים לה את הקוד שלה. אם הילד שבר את ידו, הרופא יצטרך לציין אם השבר ביד ימין או בשמאל ובאיזה חלק מהיד, ואז המחשב יבחר לו את הקוד המתאים בדיוק. אם הילד ננשך על ידי חיה, הרשומות הממוחשבות תבדלנה בין נשיכת כלב לנשיכת נחש למשל, ורק בהתאם לקוד הספציפי יוכל הרופא לבקש אישור לפרוצדורה או לבדיקה שעליו לבצע.

אין ספק ששיטה מדויקת זו עשויה לחסוך הרבה טעויות אנוש ואי הבנות וטיפולים מוטעים, אך מצד שני היא מסרבלת מאוד את העבודה בכל סוגי הרפואה. אז היכן עובר הגבול הדק שמעבר לו זו כבר תהיה רפואה ממוחשבת לא-אנושית?

תם הטקס

האנושיות כוללת גם התייחסות בין-אישית בהתאם לקודים מסוימים. מדובר בברכת שלום, במילות נימוסין ומחוות למיניהן, סוגי התנהגות שהם שמן בגלגלי חיי היומיום. וישנם גם כללי טקס נוקשים באירועים ובמקומות מסוימים. כך למשל כללי הטקס קובעים שבביקור אצל האפיפיור האורח חייב לקוד לפניו קידה ואחר כך ללחוץ את ידו המושטת או לנשקה. אך בביקור שערך הנשיא ריבלין אצל האפיפיור ברומא לפני כמה שבועות, הקפידה רבקה רביץ, ראש לשכת הנשיא, שלא ללחוץ את ידו, ולכן היא עברה לפניו כאשר ידיה מאחורי גבה. היא גם לא החוותה לפניו קידה מפני שעל חזה האפיפיור תלוי תדיר צלב מוזהב גדול. מעניין שבמקרה זה האפיפיור קד קידה בפניה, ואף הסתיר את הצלב בידו בזמן הקצר שהם אמרו זה לזו מילות נימוסין. המלאך הרע ענה אמן...

מסופר גם על הרב אורי לופוליאנסקי, מייסד ומנכ"ל 'יד שרה', שכאשר עמד לקבל בשם ארגונו את פרס ישראל - הוא ידע שכחלק מהטקס מצופה ממנו ללחוץ את ידה של שרת החינוך באותו זמן, הגברת שולמית אלוני. ואת זה לא הייתה לו כל כוונה לעשות. מה עשה? הוא יצר איתה קשר עוד טרם הטקס, והסביר לה שלמרות שהוא יודע שאלו הם כללי הטקס - הוא לא יוכל ללחוץ לה יד מסיבות הלכתיות, ושהוא מאוד מבקש את הבנתה, ואף היא סברה וקיבלה. מעניין מה היה קורה אם בלי ההכנה מראש הוא היה מסרב ללחוץ את היד לשולמית אלוני לעיני כל ישראל. אפשר להניח שכל הארץ הייתה רועשת.

זה מזכיר לי שכשקיבלתי את הדיפלומה, לפני שלושים שנה, היו לנו שלושה ילדים: בן בכור בן שלוש, פעוטה בת שנה וחצי ותינוק שהיה בן חודשיים. ידעתי שכאשר אעלה לבמה, קבל עם ועדה, לקבל את התעודה מידי המכובדים למעלה, מצופה ממני ללחוץ יד לדיקן ולשאר הפרופסורים. גם ברור היה לי שאין מצב שאכנע לתכתיבים שלא מתאימים לי. אז מה עושים?

מצאתי פתרון יצירתי: בעלי היה במילואים בגולן, וחמי וחמותי היקרים ז"ל באו להיות איתי בטקס. כשקראו בשמי נתתי לחמותי להחזיק את התינוק, ועליתי לבמה כשאני מחזיקה בבכור בימיני ובבת בשמאלי, כך שכשהדיקן הושיט לי יד, לא הייתה לי יד פנויה, ורק קדתי לו קידה קלה. הוא חייך ועמו רבים מהקהל. כך שעברתי את זה בשלום בלי להעליב איש ובלי מהומות מהקהל, שחלקו אף מחא לי כפיים מתוך אהדה.

לתגובות:  [email protected]