חלקת קברי הרוגי הפרעות של 1945, בבית הקברות היהודי בטריפולי
חלקת קברי הרוגי הפרעות של 1945, בבית הקברות היהודי בטריפוליצילום: בית התפוצות, ארכיון התצלומים, באדיבות מרכז תרבותי ליהדות יוצאי לוב, תל אביב

כולם יודעים לספר על רדיפת שלטון המנדט הבריטי את יהודי ארץ ישראל, בעיקר מאז הוכרז כי יוקם בה בית לאומי לעם היהודי.

הבריטים גם היו שותפים, אקטיבית ופסיבית, לפרעות ולהסתה הערבית נגד היישוב היהודי המתחדש בארץ, עובדה שאינה נעדרת מספרי הלימוד בהיסטוריה. אולם הפרעות שנערכו ביהודי לוב, שמקפלות בתוכן תיאורים מצמררים, תחת חסותו של השלטון הבריטי ובעידודו, ידועות רק לבודדים מחוץ לעדה הלובית. יום עיון שאמור להיערך ביום ראשון הקרוב באוניברסיטת בר-אילן לרגל מלאות 70 שנה לפרעות, יסייע בחשיפת המידע לקהל הרחב ובהעלאת המודעות לזיכרון ההיסטורי שנדחק.

מופתעים לרעה מהשלטון הבריטי

כמעט שום סימן לא היה באוויר כדי להודיע על האסון המתקרב. יהודי לוב ניצלו זה מכבר מגורל אחיהם שבאירופה, לאחר שבשלהי ימי השלטון האיטלקי הפשיסטי, ואחר כך בימי השלטון הנאצי במדינה, הספיקו השליטים הזרים להחיל בה את חוקי הגזע ואת הרדיפות נגד יהודים. מחנות ריכוז הוקמו בלוב ומשלוחים בודדים אף יצאו למחנות הריכוז באירופה, אולם הכיבוש הבריטי של לוב בתש"ג (דצמבר 1942) הפסיק את האיום המתקרב בשלב מוקדם יחסית. איש לא ציפה שדווקא תחת דגלו של מלך אנגליה יתרחש ליהודים אסון בסדר גודל שלא נצפה תחת השלטון העות'מאני, האיטלקי-פשיסטי ואפילו הנאצי. בוודאי אי אפשר היה לנחש שהבריטים יהיו אלה שידחפו לפרוץ הפרעות ביהודי המדינה. רק בדיעבד אפשר היה לזהות סימנים רבים שהעידו על בוא האסון.

לאחר הכיבוש הבריטי, שעורר באופן טבעי שמחה גדולה, החלו יהודי לוב לחוש אכזבה מן השלטון החדש, שהצר את רגלי הציונים בטריפולי, מנע הקמת בית ספר עברי והתייחס בהעדפה ברורה לשאיפות הלאומיות הערביות. אולם היהודים, שזכרו מה היה לפני הבריטים, נשארו פרו-בריטיים בעמדותיהם, מתוך אמונה ברצונם הטוב של הבריטים. הם לא עסקו בהעפלה והסתפקו בהכשרה חקלאית לקראת עלייה חוקית לארץ. אולם כל זה השתנה באחת לאחר הפרעות בבירה טריפולי ובסביבתה בארבעת ימי הפרעות במרחשוון-כסלו תש"ו (נובמבר 1945).

יורם ארביב, בנו של מזכיר הקהילה היהודית באותם ימים (ולימים נשיא הקהילה), מספר כי ימים אחדים לפני פרוץ הפרעות התראיין אביו לעיתון יהודי-צרפתי ואמר כי היחסים בין העדות טובים והוא אינו חושש מכלום. ארביב מביא כדוגמה את התנהגותם של הערבים בלוב בזמן שהמושל מטעם השלטון האיטלקי-פשיסטי ציווה על היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הערבים הקפידו שלא להיכנס לחנויותיהם של היהודים בשבתות לאות הזדהות. האמת היא שהפרעות גם לא הגיעו מכיוונם של הנכבדים הערבים, אנשי האליטה המסורתית, אלא מכיוונם של הלאומנים הערבים, שאת פרשת יחסיהם המסועפים עם השלטון הבריטי עתיד ארביב לחשוף ביום העיון מתוך מסמכים בריטיים מהארכיון של אביו.

מתברר שבעוד השלטון האיטלקי הגלה רבים מהלאומנים הערבים, הרי שדווקא הבריטים החזירו אותם. בריטים מקרב אנשי השלטון בלוב היו חברים רשמיים במפלגה הלאומנית 'אל-חזב אל-וטני'. "זה כמו שאיש ממשל ישראלי יהיה חבר בחמאס", ממחיש ארביב. לא זו בלבד, אלא שגם מטה המפלגה הלאומנית שכן במבנה של אחד מגופי השלטון הבריטי. "לשלטון הבריטי בלוב היו שלוש זרועות", אומר ארביב, "הממשל האזרחי, שהיה קשור למשרד החוץ הבריטי, שהמסורת שלו עוינת את האינטרסים של היהודים עוד מימי לורנס איש ערב, המודיעין ('אינטלג'נס') והצבא. שני הראשונים ליבו את האש, בעוד הצבא לא היה מעורב בכך". למרות הניטרליות שלהם לכאורה, מפקדי הצבא הטילו עוצר מחנה ביום הפרעות השני, מה שהקשה על חיילי הבריגדה היהודית שחנו במקום לסייע לאחיהם בלוב, לאחר שביום הפרעות הראשון הם חילצו מידי הפורעים כ‑150 יהודים. חייל ארצישראלי סיפר על שלושה קולונלים בריטים שאספו את הערבים בשבת שקדמה לפרעות, ותיארו לפניהם באור חיובי את המהומות שהיו אז במצרים וגבו את חייהם של כמה יהודים.

האינטרס הבריטי היה כפול. הבריטים היו ערב סיום התקופה הקולוניאלית בתולדות הממלכה. עזיבת המושבות הבריטיות עלולה הייתה לשמש גורם (כפי שאכן קרה) לירידת קרנה של האימפריה הבריטית. הבריטים רצו להשתמש בפרעות כהוכחה לכך שלוב אינה בשלה לעצמאות, מה שמחייב את המשך הישארותם של הבריטים במאחז הצפון-אפריקני שתפסו, ערב עזיבתם את מאחזיהם במצרים ובארץ ישראל. בנוסף לכך רצו הבריטים להוכיח שההתנגדות להקמתה של מדינה יהודית איננה רק נחלת ערביי ארץ ישראל, אלא יוצרת התנגדות עזה בכל רחבי העולם הערבי.

אכזריות ללא מענה צבאי

הפרעות פרצו כמעט בבת אחת בכמה מוקדים ברחבי טריפולי, מה שמעיד כי היה זה על פי אות מוסכם מראש. בין הגורמים הישירים לפריצתן בתאריך ההוא, יש למנות את יום השנה להצהרת בלפור, שחל יומיים לפני פרוץ הפרעות, ושגרם לפרוץ מהומות ופרעות ביהודי קהיר ואלכסנדריה שבמצרים. שמועות שונות שהופצו בין הערבים, שככל הנראה את מקורן יש לתלות בבריטים, האשימו את היהודים בשלל האשמות מוכרות: טבח של היהודים בערבים בארץ ישראל, חילול קודשי האסלאם בירושלים וגם עלילת דם קלאסית: בדרשת יום השישי כשבוע לפני פרוץ המאורעות האשים הקאדי של עיירת השדה ח'ומס את היהודים ברצח ילדה ערבייה ובהשלכתה לבאר. האווירה העוינת התלבתה, אף על פי שמיד הוכח כי דווקא אישה ערבייה אשמה בפשע הזה. ביום הפרעות הופצה שמועת שווא חדשה, לפיה היהודים רצחו את המופתי והקאדי בטריפולי והציתו את בית הדין השרעי.

הפרעות החלו בקטטה בין יהודים לערבים ליד הרובע היהודי בטריפולי, דבר לא נדיר במציאות הצפון-אפריקנית. אולם בשונה מן הרגיל, הפרעות התפשטו לכל עיירות השדה בסביבה, להוציא אזורים שבהם שכנו שבטים בֶּרבֶּרים ולא ערבים, וכן בכמה מוקדים בטריפולי. נשיא הקהילה זקינו חביב רץ מיד עם פרוץ הפרעות בכ"ח במרחשוון, שהיה יום ראשון בשבוע, למשטרה כדי לדווח על המהומות, אולם במפקדה לא נמצא שום קצין ואי אפשר היה לאתרו. למחרת בבוקר התחדשו הפרעות, כאשר אלפי כפריים הצטרפו לפורעים בטריפולי. ראשי הקהילה היהודית פנו שוב למשטרה, אולם בשלב הזה המשטרה לבדה לא יכולה הייתה להשתלט על המהומות בלי עזרת הצבא, שתגובתו התעכבה במשך 48 שעות. הפרעות בטריפולי היו בעיקר בעיר העתיקה, ולא ברובע היהודי שתושביו נקטו אמצעי התגוננות ומנעו חדירה לתוכו. בעיר העתיקה סומנו בתי היהודים מבעוד מועד ביד נעלמה, מה שהקל על מלאכתם של הפורעים.

הפרעות החלו בשוד וביזה של רכוש יהודי, והידרדרו עד מהרה למעשי רצח והתעללות בלתי נתפסים. עדויות מוקלטות וכתובות של יוצאי לוב שנמצאות ברשותו של מכון אור שלום מתארות מעשים שאין הנייר סובלם, כמו ביקוע אכזרי של נשים הרות והטחת ילדים בכתלים. כך למשל מספרת לידיה (מסיקה) חיון, אז נערה בת 16 מטריפולי, על דוד אִמה, רפאל מסיקה, שהיה צורף וביתו היה סמוך לתחנת המשטרה המקומית, שנרצח בביתו ואת אשתו פצעו קשה. אצל קרובי משפחה אחרים שלה נטבחו ההורים ושבעת ילדיהם, כאשר הרוצחים אינם שועים לתחנוני האם שיהרגו אותה ראשונה. היא מספרת על אנשי ביטחון בריטים, המתוארים על ידה כלובשי חצאיות, שראו ולא עשו דבר.

שמואל ימין מכפר עמרוס, אז ילד בן שמונה וחצי, זוכר יהודי מחמם שמן כדי לשפוך אותו על הקירות ולמנוע מערבי לטפס עליהם. יהודייה שטיפסה במנוסתה על עץ תמר הורדה ונתקפה בגרזנים. ימין מספר כי התוקפים השתמשו בקלשון שאותו נעצו בבטן הנרצחים, דבר שראה בעיניו.

גם אחרי הרצח לא נמנעו הערבים מלהתעלל בגופות. בסופו של דבר נקברו באותו יישוב 38 גופות מרוטשות בקבר אחים. גם שריפות גדולות הוצתו בבתי היהודים, וניסים ברדה מזנזור תיאר ריח של גוויות שרופות. יצחק מסילתי מכפר תאג'ורה, אז נער בן 16 וחצי, מתאר כי בגלל פציעתו עיניו היו מכוסות בדם, וערבי שרצה לתקוף אותו במוט נסוג בגלל מראה הדם. מסילתי ניצל את ההזדמנות וברח, אלא שבגלל שהיה מבולבל רץ לכיוון הערבים במקום לכיוון המשטרה. אולם הוא החליט שלא ימות, ורצה כנקמה להרוג או לפצוע אחד מהערבים. ליד פתח בית יהודי בוער הוא הבחין בערבי והחל לשרוט אותו. להפתעתו, הערבי לא הגיב ורק שאל אותו מדוע הוא עושה את זה. מסילתי אמר לו: "זה לא ממני". הערבי, שמסילתי טוען כי היה זה אליהו הנביא, הציל אותו מידי ההמון החמוש בגרזנים והראה לו את אמו. בדרך הוא עבר להבות באורך של שני מטרים, "בלי ששערה אחת שלי נשרפה". אמו הייתה "במצב לא פשוט, אני לא רוצה לתאר באיזה מצב מצאתי אותה". הפוגרום באותו יישוב נגמר כאשר הגיעו החיילים הבריטים והסודנים והשיבו את הסדר על כנו.

לאחר הרגעת הרוחות אספו הבריטים את הניצולים למחנות. בשעות עוצר נערכה לוויה לנרצחים, שאליה לא הגיעו קרובי המשפחה לאות מחאה. הנרצחים נקברו בקבר אחים, להוציא שניים מרבני הקהילה שלהם נערכה הלוויה אישית: הרב שאול דבוש והרב אברהם תשובה. בטריפולי לבדה היו 35 הרוגים, 159 פצועים קשה ו‑106 פצועים קל. 32 ילדים יהודים התייתמו ו‑12 נשים התאלמנו.

הזעזוע שהוביל לעלייה

בסך הכול נהרגו בפרעות בלוב 132 יהודים. ברשימות ההרוגים בולטים שמות משפחה רבים שחוזרים על עצמם, המלמדים על טבח של משפחות שלמות. תשעה בתי כנסת חוללו והועלו באש על תכולתם, מהם חמישה בטריפולי. כ‑12,000 יהודים (מתוך 35,000 יהודי לוב) נותרו בלי קורת גג ובלי מקור קיום, והפכו בן לילה לנתמכי סעד שנפלו על כתפיה של הקהילה היהודית.

לא כל הקהילות שוקמו. קהילת זנזור, ששליש מחבריה נטבחו (34 מתוך 100) ומבתי יהודיה לא שרד דבר, לא שוקמה עוד. שרידי הקהילה הצטרפו לאחיהם שבטריפולי, עמם עלו כעבור שלוש שנים למדינת ישראל המתחדשת.

כ-600 ערבים נעצרו, אך מתוכם רק 289 הועמדו למשפט, ומהם 85 שוחררו בעת הדיון המשפטי או זוכו. בסופו של דבר רק 204 מבין אלפי הערבים שהשתתפו בפרעות הורשעו, ורובם השתחררו לאחר ריצוי תקופות מאסר בנות חודשים אחדים. שניים בלבד נידונו למוות, אולם גזר דינם לא הוצא אל הפועל. מלבד הערבים נעצרו גם עשרה יהודים שניסו להתגונן בפני מרצחיהם. הם הורשעו בהפרות סדר ובתקיפת שוטר, ונידונו לתקופות מאסר של שלוש עד ארבע שנים. יורם ארביב מזכיר את קהילת מיזורטה, שם מעמדם של היהודים היה חזק כלכלית ופיזית, והערבים חששו להתעמת עמם. בכפר הזה לא היו פרעות.

חיילי הפלוגה העברית היחידה ששהתה בטריפולי בזמן המאורעות ניסו לארגן תנועת הגנה יהודית חודשיים לפני הפרעות, אולם הניסיון דלף והבריטים הזהירו את הקהילה היהודית לבל יעשו זאת, תוך שהמושל הבריטי מבטיח לדאוג לביטחון היהודים. למרות הריתוק למחנה, שנכפה על החיילים היהודים עם היוודע דבר הפרעות, הפרו אותו חלק מהחיילים והם זייפו תעודות חופשה, פרצו למחסן הנשק ויצאו להגן על אחיהם היהודים, תוך שהם מכים ודורסים פורעים ברכבם. כשפרצו החיילים בחמת זעם לתחנת המשטרה בעמרוס, שם נטבחו 38 יהודים, כדי לקבול על שתיקת השוטרים, נעצרו שלושה מהם. חלק מהחיילים פרצו למחסני הצבא כדי להוציא מזון וציוד לפליטים היהודים הרבים שזרמו לטריפולי.

החיילים היהודים האמינו כי הבריטים אחראים לפרעות, ושיגרו יחד עם חיילים אמריקנים שהיו במקום מחאות לרחבי העולם. הם אף ביימו תאונה שבה נהרג קצין בריטי בכיר, הידוע בקשריו עם לאומנים ערבים, שכן לטענתם הוא זה שעודד את הערבים לבצע את הטבח.

שכבת הנכבדים הערבים המסורתית, הן החילונים והן הדתיים, התנגדה לפרעות, שפגעו ביוקרתם ככאלה שמסוגלים להשתלט על ההמון הערבי. המופתי פרסם לאחר הפרעות פסק הלכה, "פתווה", לפיו המחזיק ברכוש גזול, בין שמקורו מוסלמי ובין שמקורו אינו מוסלמי, יתחייב בקטיעת יד כדין ההלכה המוסלמית. ארביב מספר כי הנכבדים הערבים אף אספו כסף לפיצוי, שאותו הסכימה הקהילה היהודית לקבל, בניגוד לכספים מהבריטים שאותם סירבו היהודים לקבל, כמחאה על התנהגותם בפרעות ולאחריהן.

בדו"ח הבריטי הרשמי שיצא לאחר הפרעות, האשימו הבריטים את הקנאה של הערבים בעושרם של היהודים בשל המצב הכלכלי הרעוע במדינה. הם הרבו להאשים את הציונות, שאז לא הייתה עדיין תנועה בולטת ביהדות לוב, ומיעטו בהאשמת הלאומנים הערבים. לטענת מחברי הדו"ח, "חקירות משטרתיות לא יכלו למצוא כל הוכחה לכך שעמד איזשהו כוח מאורגן מאחורי הפרות הסדר".

הימנעותם של הבריטים מלקיחת אחריות על הנעשה בפרעות גרמה לקרע שאינו ניתן לאיחוי בין הממשל הבריטי ליהודים. שלוש השנים הבאות חלפו תוך זעזוע קשה, כאשר בצורת קשה בלוב הרעה את מצבם של בעלי המלאכה היהודים, שפרנסתם הייתה מן הכפריים. הוחל בארגון הגנה עצמית וכמיהה לעלייה לארץ, שהתבטאה בהעפלה תחת עינה הפקוחה של משטרת החופים הבריטית בלוב.

מהומות נוספות שהיו בסמוך להקמת המדינה ובהן נהרגו 13 יהודים עודדו את עלייתם של יהודי לוב. בתש"ט (1949) עלו כ‑90 אחוזים מיהודי לוב לישראל באוניות שהניפו דגל ישראלי. במלחמת ששת הימים פרצו בלוב פרעות נוספות שבהן נהרגו 17 יהודים, ואחרי המלחמה הורשו 2,000 היהודים שנותרו בלוב לעלות לישראל. בשנת תשס"ב (2002) עזבה היהודייה האחרונה בלוב, רינה דבש, את המדינה.

[email protected]

*************************************************

"מה ההבדל בין מאורעות תרפ"ט לפוגרום בלוב?"

פדהצור בנעטיה משמש כיו"ר אור שלום, מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים. הוא מנהל כבר כעשרים שנה את המרכז, שנמנה על הגופים העומדים מאחורי יום העיון באוניברסיטת בר-אילן.

"אחד הנושאים שבוערים בי, ונתקלתי בהתעלמות מרגיזה ומקוממת של כל מי שאמור היה לא להתעלם ממנו", אומר בנעטיה, "הוא נושא הפוגרומים שנעשו ביהודי לוב בשנים 45', 48' ו‑67', עם דגש כמובן על הפוגרום של שנת 45'. מדובר בפוגרום נורא שאירע ביום בהיר אחד בלי התראה מראש ובעוצמות מטורפות ממש". בנעטיה מדגיש שהיתקלויות בין יהודים לערבים היו גם קודם לכן, "ובעבר הרחוק היו רדיפות גדולות יותר, אבל כזו התהפכות לא הייתה בטווח המתועד".

בנעטיה כואב את מה שהוא מכנה "ההתעלמות של השלטונות בארץ ושל מערכת החינוך שמדירה את הנושא מתוכנית הלימודים שלה בבתי הספר התיכוניים. תלמידים יודעים על פרעות קישינב, שהיו קטנות באבידות (49 הרוגים), או על מאורעות תרפ"ט שבהם נהרגו 133 יהודים, מספר דומה לזה שהיה בפוגרום בלוב, שעליו איש כמעט לא שמע. מדוע? מדוע אנחנו, יהודי המזרח בכלל וצפון אפריקה בפרט, צריכים לעמול כל כך קשה כדי להשיג מה שמגיע לנו בזכות? מי מנתב את המערכת הזאת ואת ההחלטות האלה?".

לטענת בנעטיה, כך היה גם בעניין השואה בלוב, "כשניצולים היו צריכים להמתין עשורים שלמים כדי לקבל את הרנטה מהמדינה, לאחר שזו קיבלה את הכספים מגרמניה עוד בשנות ה‑50. מדוע?".

אולם בנעטיה וחבריו אינם מסתפקים בהעלאת המודעות לפרשה. הם מנסים ליצור מהלך, בסיוע עורכי דין בני הקהילה, שבו יידרש פיצוי גדול מהממשלה הבריטית, שהפוגרום נעשה בתקופת שלטונה בלוב, ולפי המסמכים - אף בעידודה. "אנחנו גם דורשים מהבריטים לפתוח את הארכיונים שבהם יש חומר רב על הפוגרום, עליהם הוטל לא מזמן חיסיון לעוד 20 שנה. כך נוכל לממש את דרישתנו לעשיית צדק, גם אם מאוחר".

יורם ארביב טוען כי בידי יוצאי לוב ישנו רישום מדויק של הנזק שנגרם לבני העדה. לדבריו, אחריותם של הבריטים לפרעות אינה נופלת מהאחריות שיוחסה לישראל באירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, כריבון ששלט בשטח.