לפעמים אנחנו נסחפות עם הזרם ומוותרות לעצמנו
לפעמים אנחנו נסחפות עם הזרם ומוותרות לעצמנוצילום: פנימה

עברנו את החופשה הגדולה וגם את החגים, וכעת אנו עומדים בפתח ימים מיוחדים מאוד: ימי השגרה. כמה לא שגרתי לחיות בשגרה. כמה אנחנו מתפללות לשגרה. רק שהכול יהיה שגרתי – שיקומו בבוקר בריאים, שיחייכו, שילכו ללימודים ואלך לעבודה משמונה עד ארבע, כרגיל. כל כך נעימה ולא מוכרת, השגרה. 

אך יחד עם הגעגועים ליום רגיל של חול אנחנו גם קצת חוששות. מתי נתאוורר? איך נשחרר לחץ? האם נוכל להתמיד, שבוע אחרי שבוע, בלי חופשה ובלי הפוגה? רבות מחברותיי וממשתתפות הסדנאות שנפגשות עכשיו, אחרי החופשות, נדות זו לזו בראשן ואומרות: "לא נחתי כלום, אחרי כזו חופשה צריך חופשה רק כדי שאחזור לעצמי!". ואז באים ימי השגרה – ואיך נחזור לעצמנו? מה יעזור לנו להתאזן? 

 שביל הזהב 
היום מדברים הרבה על איזון. איזון בין בית לעבודה, איזון בין הצרכים של הילדים לצרכים של ההורים, איזון בין הבלגן בבית כשהם משחקים ובין הצורך בסדר למרות שהם רוצים לנוע ולנסות הכול. את לא יכולה לאסור הכול, אבל גם להתיר הכול זה לא פתרון – אז את מאזנת. קצת מזה וקצת מזה, מנסה למצוא את קו האמצע, את שביל הזהב. 

שלמה המלך ממליץ לאדם שמצא דבש שיאכל ממנו במידה, וכן הוא מייעץ לחבר להוקיר רגליו מבית רעהו כדי שלא יעבור את הגבול ובכך יקלקל את היחסים. הטיפים הללו מתייחסים בצורה ישירה לצורך באיזון. גם דבש וגם חבר אהוב אינם נעימים כשאינם מאוזנים. שיהיה מתוק, אבל גם מר. שתהיה ידידות, אבל גם געגוע.

 הקיצוניות רואה צד אחד של המפה ומתעלמת מן הצד השני באופן בוטה. דפוס התנהגות זה אינו גמיש ואין התאמה לצרכים המשתנים של המציאות. זה בסדר להתעקש – אבל רק על עקרונות חשובים. מצווה לוותר – אבל רק בדברים שאינם מהותיים. 

היכולת לנקוט בכל פעם קו פעולה מתאים מוכיח שאנחנו מאוזנים. איננו מושכים יותר מדי לכאן או לכאן, אלא אנחנו מסוגלים לבחור דרך פעולה בשיקול דעת. הכוח לבחור עומד בבסיס היכולת להתאזן ולאזן. יש להפעיל את המחשבה כדי להשיג איזון. אולי הרמז לכך הוא שהמוח נמצא בין שתי האוזניים? 

 האם חופשה מעניקה איזון?
זו שאלה מעניינת, כי בזמן של עבודה קשה ומאומצת ההרגשה היא שחופשה הייתה מאזנת אותנו. אנחנו שוקעים לתוך עומס של מטלות, מנסים להספיק עוד קצת כשהזמן העומד לרשותנו קצר. התחושות הללו של לחץ, טרדה ודאגות מכך שדברים לא נעשים כראוי מעיקות עלינו. אז אנחנו אומרים לעצמנו שקצת חופשה הייתה מרעננת אותנו, מאזנת את המצב ומחזירה אותנו לחדוות היצירה. 

אולם השמחה באה יחד עם איזון – יש עבודה, אבל יש די זמן ליהנות מהדרך, מהתהליך, מהביצוע עצמו ובלי קשר לתוצאות ולהישגים. ההנאה מושגת כשיש איזון בין הדרך לבין המטרה, בין התהליך לבין התוצאה. 

ומה קורה בחופשה? לפעמים איננו יודעות איך לנצל את החופשה כראוי. אנחנו נפרדות מן השעון ומסירות אותו מהיד. מהרגע הזה אנחנו נותנות לזמן לזרום, נסחפות עם הזרם ומוותרות לעצמנו בכל מה שנוגע לביצועים – אנחנו הרי בחופשה... 

בזמן החופשה הילדים הולכים לישון מאוחר, אנחנו מרפות את הלחץ מהרגלים ברורים ונוקשים של סדר וניקיון, מותר לאכול ג'אנק פוד וממתקים – הרי אנחנו בחופשה ואין לנו כוח להתווכח ולהתעמת. מגיעים חברים ובני משפחה שאינם מחויבים להרגלי המשפחה ואנחנו מקבלים את ההתנהגות שלהם בבית שלנו כחלק מהחוויה השונה של חופשה. אנחנו מתארחים ומרשים לילדים לאמץ הרגלים של חברים וקרובי משפחה ששהינו אצלם – וכך דברים מתבלבלים. 

החופשה עברה ואת מגלה שהוספת לעצמך שלושה ק"ג. הילדים מתקשים להירדם בשעות הרגילות, והם ממשיכים להשאיר מיטות לא מסודרות ומפזרים גרביים בכל הבית. את מותשת מהמאמץ הנפשי שבוויתורים המפליגים, והתסכול מציף אותך כשאת מגלה ששנה של עקביות מתנדפת בשלושה שבועות של חופשה. 

בדרך כלל הילדים שלי מתקשים מאוד לחזור לעצמם אחרי חופשה. בחופשת חנוכה אחי התחתן, ולכן היציאה מן השגרה הייתה מושלמת: קניות, שבת חתן, החתונה עצמה, אירוע שבע ברכות שבו השתתפנו ואחר כך שבת שבע ברכות אצל הכלה, ועל כל אלו גם הדלקת נרות חנוכה, ארוחות בשעות לא קבועות (ארוחת בוקר, נשנוש צהריים, ארוחת הדלקת נרות ונשנוש ערב) וערב לביבות אצל ההורים של בעלי. 

אחד הילדים, בן תשע, היה ישנוני ועייף בימים שלאחר חנוכה, ואני תליתי זאת בקשיים לחזור לשגרה. לקח לי זמן להבין שהילד בעצם חולה – מה שהעלו בדיקות שערכנו כשהמצב לא הוטב. אינני יודעת אם העומס גרם למחלה, אבל מה שהתברר לי הוא שהתהליך של חזרה לשגרה אכן נראה כמו התאוששות ממחלה. רגע, היינו בחופשה, לא? אז למה זה כל כך קשה? 
הסיפור הזה טלטל אותי והביא אותי לחשיבה נוספת על השגרה, על היציאה מן השגרה ועל האיזון בין השתיים. כנראה שגם חופשה ארוכה היא סוג של חוסר איזון. 

אז איך מתאזנים?
 איזון דינמי 
המילה איזון מתארת מצב, אך למעשה זה אינו מצב סטטי כי אם תנועה מתמדת: כל רגע צריך להתאזן מחדש, ממש כמו לוליין שהולך על חבל. בכל הרמת רגל ובכל תנודה של הגוף הוא מאזן את עצמו בעזרת הידיים וממשיך לצעוד. איזון אינו פעולה חד פעמית – "אני עובדת משעה ‑‑‑ עד שעה ‑‑‑ ואז החיים מאוזנים לי בין הבית לעבודה". החיים מזמנים לנו הפתעות - עומס בעבודה, צרכים שונים של בני הבית - ואז האיזון מופר. את מגיעה לעבודה מוטרדת, את חוזרת הביתה מודאגת. הבית והעבודה שוב מתחרים ביניהם ואת צריכה לעבוד על איזון בתנאים החדשים שנוצרו. 

מהו מוט האיזון שלנו? איך אנחנו מושיטות לצדדים את הידיים ובעזרתן מאזנות את כל הגוף? קצה אחד של מוט האיזון הוא שבת והקצה השני הוא תפילה. 

 שבת מנוחה
בפתח עומדים ימי המעשה השגרתיים של מרחשוון, כסלו, טבת, שבט, שני האדרים וחצי מניסן - אבל בסוף כל שבוע מגיעה שבת. השבת היא נקודת איזון לכל השבוע. בשבת עלינו להרגיש כאילו מלאכתנו עשויה ולא לשוחח בדברי חול – "ממצֹא חפצך ודַבֵּר דָבָר". ומה קורה אז? מגיעה ההנאה: "אז תתענג על ה'". 

עונג שבת הוא מציאות שמתרחשת כשאנחנו שמים לב לדרך ולא לתוצאות. ליום אחד אנחנו מתעלמים מההישגים ולא מדברים עליהם – כאילו המלאכה עשויה, גם אם עדיין לא. יש זמן לעצור, לחשוב, להפנים, ללמוד תורה ולחוות עם המשפחה ארוחה נעימה וזמירות. אז משאלות הלב על סיפוק ונחת והוויה מתמלאות – "וייתן לך משאלות לבך". 

 תפילה 
שלוש פעמים ביום יש לנו הזדמנות להשיג איזון – בתפילה. התפילה היא רגע של פרופורציה, כאשר אנו שוטחים את כל תחומי החיים בזה אחר זה: מחילה, גאולה, בריאות, שפע ופרנסה. כל אלו עוזרים לנו לראות כמה קיבלנו, כמה יש לנו וכמה אנו מלאי תודה. 

התפילה מסתיימת בתודה גדולה על הכול ובבקשת שלום על כל ישראל. אנחנו מסיימים את התפילה, לוקחים שלושה צעדים אחורה ומבינים שהבעיות שהשתלטו לנו על החיים הן מוגזמות, ויש עוד הרבה דברים טובים ומעולים שמתפקדים נהדר. בסך הכול יש איזון, קצת קשה והרבה נעים, קצת אתגר והרבה סייעתא דשמיא, קצת עבודה והרבה תפילות. 

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי