צעירים יהודים מהעולם מתחברים להתיישבות

ארגונים המטפלים בצעירים יהודים מהעולם שולחים אותם לסייע לבדואים ואריתראים, אבל מה עם ציונות והתיישבות? יש מי שמשלים את החסר.

שמעון כהן , כ"א בחשון תשע"ו

חוזרים לציונות של פעם
חוזרים לציונות של פעם
צילום: אתר גרעינים

מחזירים עטרה ליושנה. שמואלי

לאחר שהבחין בתופעה בה הארגונים שאמורים להביא ארצה עולים מתמקדים בפרויקטים רבים אחרים, אך לא בקליטה של ממש ולא בחיבור לארץ על ידי ערכי התיישבות החליט גדעון-אושר שמואלי, תושב ירושלים, לעשות מעשה ולהיכנס אל הוואקום שהותירו ארגונים גדולים ועתירי ממון.

בראיון ליומן ערוץ 7 הוא מספר על המיזם שלו, 'גרעינים', ובו הוא מתווך בין צעירים יהודים שמגיעים ארצה מקהילות בעולם לעבודת האדמה וההתיישבות יחד עם לימוד תורה. לדבריו מדובר בסיפור הצלחה ממגנט.

"הרעיון של הפרויקט הוא לחבר יהודים לארץ ישראל בדרך שמשלבת עבודת אדמה ולימוד תורה. האפקט של עבודת אדמה הוא חיבור שאין לו תחליף ולימוד התורה מזין את החוויה הזו", הוא מסביר בקצרה את המוטו העומד מאחורי המיזם כולו.

בדבריו מזכיר ומציין שמואלי כי במשך שנים רבות ניתן היה ועדיין ניתן להתנדב בקיבוצים, ואכן אין יהודי בעולם שאינו מכיר מישהו שהגיע ארצה והתנדב באחד הקיבוצים, אך להתנדבות הזו חסר הממד הנוסף שאותו הוא מבקש להביא – ההשלמה של לימוד התורה והממד הערכי רוחני של הקשר לארץ.

בנוסף מזכיר שמואלי כי גם תכניות ללימוד תורה במשך היום כולו, כפי שמציעות ישיבות שונות ברחבי הארץ לבני חו"ל, גם תכנית זו אינה מתאימה בהכרח לכל אחד, מעבר לכך שהישיבה אך ורק באוהלה של תורה עבור מי שמגיע מחו"ל אינה מאפשרת התערות והתנסות בחיים בישראל, כך שגם כאן אין קידום של ממש לקראת עלייה ארצה.

לדברי שמואלי יש רצון אצל הצעירים ומה שהחל בקטן מקבל תאוצה מרשימה. "כשהתחלנו את הפרויקט הצענו לבחורים ממכון מאיר להתנדב לילה אחד לשמור על עדר במאחז בשיתוף עמותת השומר יו"ש, וראינו שזה מדבק. אנשים שהגיעו להתיישבות וראו את הנופים של הארץ שעליה למדו בבית המדרש, וכשפגשו משפחות אידיאליסטיות שמחברות בין תורה לעשייה הם התאהבו בזה. שמנו לב לכך שהם רוצים עוד ועוד להתנדב, אבל זה לא פשוט כי המוסדות בארץ לא רגילים לזה. מה פתאום שמי שמגיע מארה"ב ואוסטרליה ירצו לשמור במאחזים?".

אך מסתבר שכן. הצעירים ה"מפונקים" שמגיעים מאוסטרליה, קנדה וארה"ב יודעים גם לטמון את ידיהם ברגבי האדמה וגם לעלות לעמדת שמירה בשעת לילה מאוחרת. על אחת הדוגמאות שממחישה את הלך הרוח שמוביל את הצעירים הללו מספר שמואלי כשהוא מתאר את פנחס, עולה מאוסטרליה שהתגורר בתל אביב אך בשלב מסוים "הגיע להבנה שבשביל לחיות כמו תל אביבי יותר נוח בסידני, והוא חיפש משהו עמוק יותר, אלטרנטיבה לחיי החומר המערביים. זה היופי שישראל יכולה להציע ולכן החיים של פשטות יחד עם עמל זה יסוד הקסם והבסיס לחיים מלאים".

ואם בכל זאת אתם שואלים איך מסתגלים הצעירים הללו לקושי הוא מזכיר את טיולי האקסטרים שתופסים תאוצה בעולם ומסתבר שצעירים רבים אינם נרתעים מקושי פיזי. עם זאת הוא מעיר ש"לא לכל אחד מתאימים חיים חלוציים, אבל כשמסתכלים אחרי תקופה של כמה חודשים של עבודה ולימוד רואים שיש כאן משהו שהוא מעבר, עם ישראל יכול להציע חיים מאוזנים שיש בהם גם פן של חיבור לטבע, לא חזרה למערות אלא חיים פשוטים, עם הצורך הבסיסי של חיפוש משמעות. מעבר לכך יש חוויה מיוחדת וריגוש עבור בני נעורים".

"הביקוש מצד הבחורים מחו"ל הרבה יותר גדול מכפי שאני יכול לתת מענה", הוא אומר ומתאר את דרך יצירת הקשר עם המיזם שלו, מפה לאוזן צעירים מוצאים את דרכם אל אתר האינטרנט של 'גרעינים' ומבררים היכן יוכלו להתנדב. "התכנית המשמעותית יתר היא 'גרעין שיל"ה' בשיתוף ישיבת שילה שבה יהודים מהארץ ומהעולם מצטרפים למסגרת שהמשמעות שלה היא עבודה בשעות היום בחקלאות (משק אחיה ומשקים נוספים שרוצים עבודה עברית) ובשעות הערב לומדים תורה יחד עם מעורבות קהילתית וחברתית בישוב ובישיבה".

ומה עם הבנות? "אנחנו מצפים לקראת תכנית שתהיה רק לבנות. זה מורכב יותר מבחינת ההכנה של הדברים. אבל יש רצון ופנו כבר כמה בנות. אנחנו מקפידים על הפרדה ולכן בנתיים נותנים מענה לגברים, אבל כשמתגבשת קבוצת בנות אנחנו עוזרים גם להן".

עוד נשאל שמואלי אודות החשש של המשפחות בחו"ל מאיום הטרור. לדבריו "לא תמיד מה שנדמה כמסוכן הוא באמת מסוכן. יש הרבה סיכונים שנמנעים דווקא במסגרת עבודה בתוך ישובים מוכרים שבהם כולם מאנשינו, יותר מאשר עיר שבה יש הרבה עובדים פלשתינים". לזאת הוא מוסיף ומעיר כי "אלה חבר'ה בוגרים, אדונים לחייהם, כאלה ששוקלים עלייה ואני מגלה שהתפיסה שלהם בריאה מאוד בנושאים פוליטיים. הרבה נושאים שעבורנו הם טאבו מסתבר שבראיה מבחוץ, ראייה של מי שגדל במקום אחר, הם מעזים לדון בדברים בצורה הגיונית וללא חשש, דברים כמו עידוד הגירה ערבית ועידוד ילודה. יש להם הבנות ציוניות ולאומיות בריאות".

באופן שאולי לא יפתיע רבים אבל בהחלט יאכזב מיזם שכזה אינו זוכה לתמיכת הרשויות במדינה. דווקא מי שמדבר על ציונות ועלייה כמו פעם מוצא את עצמו כמעט לבד במערכה. "זה מאוד לא פשוט. היום אני כבר לא לבד. ישיבת שילה תומכת בפרויקט ונותנת לו בית, אבל הופתעתי לראות שאני עומד מול שוקת שבורה כשאני מחפש תקציבים, ונאלצתי להביא אותם מהמשפחה שלי. ארגונים אמרו לי שמוכנים לתקצב רק יהודים שמגיעים פעם ראשונה לארץ, אבל מי שמגיע פעם שנייה או שוקל עלייה בהם לא נוכל לתמוך...", הוא אומר ואם הדברים נשמעים לנו אבסורד הם כנראה ממש כך. דווקא מי שמגלה נכונות לעלייה לא תינתן תמיכה להמשך הליווי שלו. "כלכלית זה לא ברור. אלפי יהודים צעירים שכל החיים לפניהם ורוצים לתרום ולעזור מגלים שלרשויות שאמונות על קליטה אין עניין לתקצב גופים קטנים. משרד הקליטה אמרו לי שאני צריך להיות גוף שמעלה לפחות מאה עולים בשנה".

בדבריו מעיר שוב שמואלי כי ארגונים האמונים מטעם המדינה על עידוד עליית והגעת צעירים ארצה עוסקים בתחומים שונים בתכלית מכפי שניתן היה לשער. בין השאר מדובר בהתנדבויות של הצעירים הללו עם בדואים או אריתראים. עידוד התנדבות בהתיישבות ביהודה ושומרון אינה כלולה בהיצע המוצג לצעירים הללו. מעבר לכך, הוא מסביר, הארגונים המטפלים בצעירים יהודים אינם עוסקים בעלייה ובעידודה אלא לכל היותר ביצירת קשר טוב יותר בין הצעיר היהודי לישראל על מנת שיהיה שגריר טוב יותר לישראל כשישוב לארצו. את אלמנט הקריאה לעלייה נראה שמישהו זנח. "הרשויות התייאשו מהצעירים", הוא אומר וקובע מניסיונו כי לייאוש הזה אין כל סיבה.