בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם איתי גרנק

בן 30. תושב יפו. נשוי לרעות ואב לשלושה. מנכ"ל זהות – איגוד המרכזים להעמקת הזהות היהודית

רבקי גולדפינגר , כ"ט בחשון תשע"ו

איתי גרנק
איתי גרנק
צילום: עופר עמרם

התחלה: לפני 30 שנה. בן הזקונים מתוך שלושה אחים ואחות מאומצת, שהצטרפה למשפחה לפני שנים.

האחות: האם הכירה אותה במסגרת עבודתה בבית ספר בכפר סבא. "היא באה מרקע משפחתי לא פשוט". כשהיה בכיתה א' הגיעה האחות לביתו. "היא שנתון מעליי. אחות שלי לכל דבר ועניין".

כוכב יאיר: עיקר ילדותו עברה ביישוב כוכב יאיר. "מקום נחמד לגדול בו. מרכז הארץ עם תחושה של יישוב". זוכר כילד את בית העץ שבנה ביער הסמוך יחד עם חברים.

מעורב: בכוכב יאיר חיים זה לצד זה תושבים חילונים ודתיים. "יש בזה הרבה יתרונות, אבל אולי גם חסרונות. החבר'ה גדלו הרבה פחות מנותקים מהעם, הם למדו לכבד את השונה; מצד שני, בגיל צעיר צריך שהדברים יהיו יותר ברורים".

הורים: אבא דוד (63) עלה ארצה בגיל 16 לבדו מאורגוואי. משמש סוכן נסיעות. אמא פסי (62) עלתה עם משפחתה מפולין, סגנית מנהלת ויועצת חינוכית בבית ספר בכפר סבא.

ילד שובב: ביסודי למד בממ"ד בכוכב יאיר, ומשם המשיך לחטיבה במכינה בכפר סבא. את התיכון החל בישיבה התיכונית חיספין. "הייתי ילד קצת שובב, והעיפו אותי כשהלכתי לעשות סנפלינג בלי רשות". הוא השלים בגרויות באקסטרני. "עבדתי, טיילתי בכל הארץ ועשיתי את הבגרויות לבד".

מכינה: למד במכינה הקדם צבאית אלישע בנווה צוף. "זו הייתה תקופה של לימוד משמעותי, התרוממות רוח אדירה והכנה מצוינת לחיים". לאחר שנה וחצי התגייס.

צבא: התגייס לגדס"ר נח"ל חצי שנה לפני הגירוש מגוש קטיף. "בתקופת הגירוש גילו לי אנמיה, ולמזלי הייתי חודשיים בגימלים". בהמשך השתתף במלחמת לבנון השנייה. "נלחמתי בלבנון כשהייתי מאורס. אשתי בחרה לבד את האולם ודאגה בעצמה לכל מה שקשור לחתונה".

חתונה: שנה לפני השחרור מהצבא נישא לרעות, בת גילו מגני תקווה, והמשיך את השירות כלוחם נשוי. "להיות לוחם שחוזר הביתה פעם בשבוע-שבועיים זה לא קל. כזוג צעיר זו תקופה מאתגרת ולא פשוטה לתחילת הנישואין". כשהיה בן 22 השתחרר מהצבא.

החצי השני: רעות (30), בעלת שני תארים בעיצוב פנים ואדריכלות, בוגרת שנקר, "מוכשרת ברמות". לאחרונה חגגו תשע שנות נישואין.

הילדים: שלושה. קדם שרה (5.5), יהב רחל (3.5) ויאר יוסף המתוק, בן חצי שנה.

זמן איכות: מקפיד בכל יום רביעי, "יהיה מה שיהיה", להגיע לביתו בשעה שתיים בצהריים, לכבות את הפלאפון, לקבל את הילדים, לחמם ארוחת צהריים טעימה ולבלות איתם זמן איכות. "אני רק איתם וזה כיף גדול. מומלץ בחום".

מקימים גרעין: לאחר שחרורו מהצבא פנה ללימודים בישיבת 'אורות אביב' בדרום תל אביב, ושם נחשף למודעה המבשרת על הקמת גרעין ביפו. יחד עם אשתו ערך סיור בעיר. "ראינו את המצב הלא פשוט בעיר, והחלטנו שהולכים על זה", ועימם נענו לאתגר שבע משפחות נוספות.

האתגר: "בהתחלה אפילו מניין לא היה, ובתי הספר הממלכתיים היו מעורבים – יהודים וערבים. כתוצאה, מי שהיה מסוגל כלכלית קם ועזב. הייתה הגירה שלילית מהעיר והתושבים הוותיקים היו מיואשים מהמצב. הכול נראה אבוד".

מהפכה: חברי הגרעין התפזרו בין בתי הכנסת, "כי לא באנו להסתגר בתוך עצמנו". נוסף על כך הוקמו שלל מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים, המעניקים מענה לילדים היהודים ביפו. עם הזמן צמח הגרעין, וכיום הוא עומד על 45 משפחות, וסביבו עוד מאות משפחות נוספות.

אינטגרציה: "במסגרות החינוך שלנו יש אחוז ניכר של ילדים שהוריהם לא חובשים כיפה, אבל הרוח הנושבת במוסדות היא תורנית". הוא קובע בסיפוק כי הגרעין משמש גורם משמעותי בהתפתחות יפו ובצמיחתה בשנים האחרונות.

אין כמו יפו: מצד אחד מודה שהמגורים ביפו אינם לגמרי פשוטים, "זו עיר קשה. יש אחוזי פשיעה גבוהים וזה מאתגר", אבל מצד אחר "ברור שהשליחות כאן היא אדירה". בנוגע לחינוך הילדים בסביבה מורכבת הוא מאמין כי ברגע שילד רואה את ההורים שלו חיים שליחות – הוא גדל שליחות.

שכנים: כיאה לעיר מעורבת, יש יחסי שכנות עם התושבים הערבים. "אנחנו חיים כאן בדו-קיום אמיתי".

גל הטרור: מאמין שהערבים ביפו רובם מעדיפים את השקט, "כי זה טוב להם מבחינה כלכלית. אך בגל הטרור האחרון בהחלט היה סוער ברחובות. עכשיו קצת נרגע". מדגיש כי למרות זאת "יפו היא מקום טוב לגור בו. קהילה עם אנשים מדהימים, ליד הים ותחושה נהדרת של עשייה. כיף כאן".

עיר יהודית: ניהל את הגרעין ביפו במשך חמש שנים, ובשנה האחרונה ניהל גם את הגרעין 'שקמים' בשכונת שפירא בדרום תל אביב. בשנתיים האחרונות משמש גם חבר המועצה הדתית. "בתל אביב-יפו יש 550 בתי כנסת, שעד לא מזמן לא מעט מהם היו ריקים. היום העיר פורחת והופכת להיות יהודית. יש מהפכה בשטח".

זהות: לפני שלוש שנים התבקש על ידי יו"ר זהות הרב חיים רטיג לשמש מנכ"ל הארגון, ומאז הוא שם בהתלהבות גדולה. "הנושא של זהות יהודית בקרב ילדי ישראל הוא מהותי וקריטי לעתיד שלנו כעם".

הבעיה: "לצערי, מדינת ישראל עד היום לא מטפלת בנושא ברצינות הראויה. מנהל בית הספר בוחר בעצמו האם להכניס שיעורי יהדות, ואין שום חובה מצד משרד החינוך".

התשובה: מרכזי זהות הפועלים ב-70 סניפים ב-88 רשויות ברחבי הארץ, ממעלות וקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום, ביותר מ-700 בתי הספר, יסודיים ועל-יסודיים, ובגני ילדים. במרכזים לזהות יהודית משרתות 250 בנות שירות לאומי ועוד מאות מדריכים. "זהות במגמת צמיחה מתמדת. זהו היקף עצום, שרק הולך וגדל".

לפגוש יהדות: "חברים שלי בצבא פגשו בפעם הראשונה יהדות רק בהודו או באוסטרליה. הם היו צריכים לנסוע עד לשם כדי לפגוש את השורשים שלהם, כי הם לא קיבלו את זה בבית הספר ובמשפחה. ההישג הגדול של מרכזי זהות הוא הנגשת היהדות ומורשת ישראל לכולם".

צימאון: כן, לפעמים נתקלים במקרים של הורים או מורים המתלוננים על כפייה דתית, אבל ברוב המוחלט של המקרים התלמידים וההורים צמאים ליהדות. "אנחנו מסבירים שלפני המתמטיקה והאנגלית עומדת הזהות היהודית שלנו".

לזכור את הפצועים: בישראל חיים כיום יותר מ-70,000 פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. "כל השנים התעסקנו עם המתים, אבל פתאום ירד האסימון שיש בינינו גם אנשים שחיים ביומיום שלהם את אותה פציעה וסוחבים איתם את הקשיים הפיזיים והנפשיים. ומכאן היוזמה להקדיש למענם יום בשנה".

יום הוקרה: את יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הגה רכז בני עקיבא דרום, אליעד אברקי. היוזמה צברה תאוצה, ולפני שנה עברה החלטת ממשלה בעניין. גופים וארגונים רבים משתתפים ביום ההוקרה: זהות, מפעלות הציונות הדתית, משפחה אחת, החמ"ד, ארגון נכי צה"ל, תנועות הנוער ועוד, "והכול כדי לבוא ולומר תודה".

תודה: בהתאם לחוזר מנכ"ל, יום ההוקרה מצוין ב-כ"ט בנובמבר (י"ז בכסלו) בבתי הספר ברחבי הארץ. "במרכזים לזהות יהודית מעבירים מערכי שיעורים מיוחדים על גבורה ואהבת הארץ". גם השנה זה יקרה, ובהיקף גדול – בהובלת שר החינוך, נפתלי בנט, וסגן שר הביטחון, הרב אלי בן דהן.

אם זה לא היה המסלול: "האמת, שלי היו תוכניות להיות בכלל בעסקים, ואיכשהו נסחפתי לעשייה ציבורית וערכית. אני מודה על הזכות ונהנה מכל רגע".

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: לאחר תפילה מארגן את הבנות, מפזר אותן בגנים ויאללה לעבודה. סדר היום אינטנסיבי ביותר, וכולל פגישות, סיורים במרכזים ברחבי הארץ ועבודה שוטפת במשרד ברעננה. פעם בשבוע מתייצב מוקדם בבית וחוגג במחיצת שלושת ילדיו. לישון הולך לאחר חצות. "הלילה הוא הזמן הכי טוב לענות למיילים מכל היום".

דיסק ברכב: בגלל הפגישות והסיורים במרכזים בכל הארץ שוהה ברכב זמן רב. "אני מגיע ל-45,000 קילומטרים בשנה", אך מעדיף שלא להאזין למוזיקה אלא לנצל את הזמן לטלפונים ולקידום ענייני עבודה.

השבת שלי: "משפחתית, מגבשת ומהנה". משתדל להתפלל בכמה בתי כנסת ברחבי העיר .על הצ'ולנט אין מוותרים בבית משפחת גרנק בכל עונות השנה. "בשבת בבוקר קבוע אוכלים אצלנו צ'ולנט, גם בחורף וגם בקיץ". בשבת בצהריים מעביר פעילות בתלמוד תורה לקבוצה של הקטנים, ואז שינה בשבת תענוג, "שנת צהריים בשבת היא מאסט אצלי".

אוכל: המטבח מחוץ לתחום, "אני לא מבשל". לאכול הוא דווקא אוהב: צ'ולנט כאמור, ודג מלוח. באופן קבוע ממונה על הדג המלוח בקידושים בבית הכנסת.

אחזקת הבית: זורק את הזבל ,"זה טקס בפני עצמו", אך מודה שעיקר נטל עבודות הבית הוא על רעייתו, רעות. "אשתי מנהלת את הבית ודואגת לכול. אשת חיל אמיתית".

מפחיד אותי: "שעם ישראל יתנתק מהערכים שלו והמורשת שלו".

דמות מופת: ש"י תובל ז"ל, מנכ"ל קרן קהילות ומנכ"ל זהות הראשון, שהשבוע חל יום פטירתו השני. "איש שכל כולו היה רתום ליישוב הארץ ולהקמת עוד ועוד גרעינים".

פנאי: אוהב מאוד לשחק כדורסל, לצלול ולעשות סקי. בגלל העבודה האינטנסיבית והמרוץ של החיים לא נהנה מצלילה ומסקי כבר זמן רב.

משאלה: "שכל הקוטביות בציבור בין ימין לשמאל תיעלם, ושהמחלוקות שלנו בעם לא יהיו על פינוי יהודים מביתם אלא על סדר יום כלכלי וחברתי".

כשאהיה גדול: "אני חושב שאני כבר גדול, בכל זאת בן 30. אבל נראה לי שאקדיש את זמני לתחום הציבורי או אולי לתחום העסקי".

rivki@besheva.co.il