במכון ויצמן קיבל האמן והמוסיקאי שלמה בר תואר דוקטור לשם כבוד. בראיון ליומן ערוץ 7 מחדד האמן שהיה במשך שנים לקולה של הפריפריה את מסריו נגד הפוליטיקה העכשווית, נגד הטייקונים והפערים ההולכים ומתרחבים בישראל.
בראשית הדברים אומר שלמה בר כי קבלת האות מהמכון אינה מובנת מאליו בעיניו שכן הוא רואה את עצמו כחריג בתרבות הישראלית. "עשיתי דברים שהתקשורת לא מתעסקת בהם. היא מעדיפה את ההבלים של עכשיו. אין מקום בתקשורת הישראלית לטפח דברים בעלי ערך".
דבריו אלה של בר אינם מתמקדים במוסיקה בלבד, אלא גם בתרומתו החברתית לבני נוער בפריפריה, נתון שצוין במיוחד במעמד קבלת האות בטכניון. בר מספר על עבודתו עם צעירים הלומדים ג'ז, צעירים שקיבלו ממנו את הערך המוסף של המוסיקה הים תיכונית יהודית א-סימטרית, כלשונו. "סימטריה היא דבר מלאכותי בעיניי", הוא אומר ומכריז: "היהדות היא תרבות. זו התרבות שלי ואני מעדיף אותה כי אני לא מישהו אחר. שייקספיר הוא לא אני. אני לא מבטל אותו אבל הוא לא יהיה במקומי. זו מלחמת זהות".
"אני מאמין בחזון עם. כאיש חזון אני מאמין במשיח, אני מאמין בתכונה והאנרגיה שיש בעם הזה ואני מצטער שרובם המובילים אותו לא כשרים כל כך. נוצרה קונסטלציה שבה הפוליטיקאים מנצלים את העם ולא משרתים אותו. מי שעל במה חייב לומר את מה שעל ליבו. צריך להתעורר ולדבר. אני אוהב את עמי ורוצה צדק חברתי במובן הכי עמוק. אני סוציאליסט יותר מסוציאליסט ואוהב את עמי יותר מהימני. אני לא ימני ולא שמאלי, לא חילוני ולא דתי. אנחנו עם יהודי, נקודה".
את ביקורותו ממשיך שלמה בר להטיח ובמילים קשות: "הגענו לקיטוב שנאה וניצול. זו בושה וחרפה. זה החזון של העם שלנו? אנשים רעבים ומצד שני נצלנים וגנבים לוקחים מיליונים? יש עכשיו תקומה עממית שתביא את הפתרון בעזרת ה'. מוכרים אותנו בנזיד עדשים".
"כולנו צריכים לתמוך באותם אנשים אמיצים שאומרים את האמת. צריך ללכת אל האמת ולא לקבל תרבות של שקר ומסכות. מספיק עם השקרים. איפה בעולם יש מציאות שבה תל"ג בתל אביב מגיע ל-2000 שקל לכל תושב ובירוחם 2.6...? זו בושה וחרפה. זה הולך ומעמיק, הולך ונהיה יותר אכזר. אנחנו עם ואם לא תהיה בנו אחדות נתפרק".
מוסיף בר ואומר כשהוא נשאל אודות הסיכוי שיגיע גם הוא לעשייה הציבורית: "גם חכם מתעוור מכסף. אנחנו הולכים אחרי כוח ואגו. אין בהם אהבה לעם. צריך מנהיג שדובר אמת בלבבו. להם אין כבר לב. זו בושה וחרפה, כאילו דמוקרטיה. הגיע הזמן להתקומם", וכשהוא נשאל אודות הנקודה שבה הכול החל הוא אומר: "ארבעים שנה הסוציאליזם שלט ולקח הכול לעצמו. אחר כך הימני הפריט ולקח הכול לעצמו, והעם עומד באמצע. לא ניתן להתכחש לכך. זה לקח את האדמות לקיבוצים, רוב האדמות שלא ניקנו נמצאות בבעלות. באיזו זכות 400-500 משפחות שולטות על אלפי דונמים בלי שאף אחד ידבר כלום? הגיע הזמן להחזיר את המדינה לעם. מגיע לנו. אנחנו משלמים מיסים ועובדים קשה".
באשר לתמיכתו שלו הוא אומר כי יתמוך "במי שאומר אמת ואלך איתו. זה העתיד של כולנו ביחד. זו בושה שיש לנו כל כך הרבה עניים במדינה עשירה", הוא חוזר ואומר.
בהמשך הדברים התבקש בר לחזור ולעסוק במוסיקה ובטענות לאפליה בתחום זה את הפריפריה והמגזר המזרחי. בר משיב בקצרה אך מיד חוזר לאלמנטים החברתיים כלכליים: "הביטוי 'מוזיקה מזרחית' הוא מטבע לשון גזעני. המשמעות שלו היא שאם אני מזרחי אני עושה מוסיקה מזרחית ואם אני אשכנזי אני עושה מוסיקה שכולה אמריקאית והיא נקרית ישראלית. אני מזרחי? אני יושב במזרח ולא באמריקה ואבא שלי לא היה קאובוי ולא שלף אקדח, אז די למשחקים! הם יצרו מציאות שקרית שלא מבטאת את העם והחתך של העם. הם השתלטו על מקורות המידע. מספיק. צריך לתת חתך שיבטא את רוח העם. ראה את בית המשפט העליון כמה שופטים מזרחיים יש שם? אחד? יש כאן אליטה ששולטת. מספיק!".
בר תוקף בחריפות גם את מנהיגי המחאה החברתית שרבים מהם ידעו לנצל אותה ולהתברג על כנפיה במקומות טובים ומתגמלים כמו בכנסת ובמוקדים נוספים: "היו שעלו בגלל המחאה החברתית לקבלת משכורת קבועה. תמיד עולים על העגלה אנשים מאותו גוון. זה מעניין מאוד. למה דפנה ליף לא נכנסה? כי יש בה אמת. אנחנו ידידים טובים מאוד ואני משתתף איתה במסע שלה. הדעות שלנו יכולות להיות שונות, אז מה אם אני שונה ממנה? אני מקבל אותה ותומך בה ובכל מה שיש בו אמת".
"בשבדיה משלמים 70 אחוז מאוצרות המדינה למדינה ופה ים המלח, ארבעים שנה לא שילמו גרוש. איזה דבר זה אם לא שוחד? מספיק. אנחנו לא עיוורים. העם רדוף ומסכן. תנו לנו לחיות כבר. זו מדינה שלנו ולא של הטייקונים שלוקחים את הכסף שלנו, משתמשים בו ואחר כך מגלחים אותם. מנהלי בנקים גונבים. לאן הגענו? נשתוק ונגיד שהכול יפה?".