בשבע מהדורה דיגיטלית

להחזיר לאישה את הכתר

בפעם הראשונה בה דרכה כף רגלה של צילית יעקבסון, עו"ד ואם לשמונה ילדים, במקלט עמותת 'בת מלך', היא ידעה שמכאן היא יוצאת לדרך חדשה

שפרה ריפקין , ו' בכסלו תשע"ו

"מי שמגיעה לכאן צריכה לקבל צל"ש". צילית יעקבסון במקלט עמותת 'בת מלך'
"מי שמגיעה לכאן צריכה לקבל צל"ש". צילית יעקבסון במקלט עמותת 'בת מלך'
צילום: דוד הוכברג

קצת לפני שער הכניסה החשמלי למקלט לנשים מוכות של עמותת 'בת מלך', אני פוגשת את צילית יעקובסון, יושבת ראש העמותה, ואת אורלי טובולסקי-חדד, האחראית על קשרי הקהילה.

לפני שנתיישב לשוחח, הן מציעות לערוך לי סיור קצר בבניין המטופח בעל שתי הקומות. אני פוסעת בזהירות בין החדרים השלווים, משתדלת לא להישיר מבט או לפגוע בפרטיותן של הנשים הנמצאות כאן. להפתעתי, הן מביטות בי ומחייכות. חלקן מברכות ב"שלום" ו"ערב טוב" וממהרות להכניס בגד או שניים למכונת הכביסה. ארוחת הערב בעיצומה וריח הבישולים עוטף את הבניין כולו. אני עוצמת את עיניי לרגע ומדמיינת בית נורמטיבי, עם כביסה ובישולים, אלא שחומת הבניין הגבוהה החוצצת בין המקלט לדיירי הרחוב ניבטת מהחלון ומעידה כי התמונה הפסטורלית הזו אינה שלימה. ילדה עם עיניים חומות וחולצת תלבושת כחולה עוצרת ושואלת לשמי. אני מחייכת חזרה ומתכווצת. בחדר האחרון, קצת לפני סוף המסדרון, נדלק האור, ותינוקת קטנטנה מציצה עלינו מתוך סורגי העריסה. על דלת החדר תלוי שלט צבעוני ומאיר עיניים שעליו כתוב: "ברוך רופא חולים, משפחת בת מלך". האהבה הגדולה של הצוות ניכרת בכל פינה.

גט כריתות לקהילה

נושא האלימות במשפחה היה במשך שנים רבות טאבו בחברה הדתית והחרדית. הרגישויות הרבות הנלוות לנושא הותירו אותו באופן טבעי מתחת לשולחן, והעיסוק הציבורי בו כמעט ולא היה קיים. עמותת 'בת מלך' מחוללת בשנים האחרונות שינוי בתחום, הן בהעלאת המודעות לבעיה והן במתן פתרון לנשים דתיות וחרדיות שסובלות מאלימות בעליהן.

צילית, כמה נשים נמצאות אצלכן במקלט?

"כרגע יש כאן שתים עשרה נשים וארבעים ילדים. בנוסף, יש לנו מקלט בירושלים ובו נמצאות עוד שש נשים. יחד זה שמונה עשרה נשים. אבל רק בשנה האחרונה הגענו לרשימת המתנה של יותר מ-32 נשים, שבגלל חוסר מקום נאלצות ללכת למקלטים ציבוריים ששוהות בהן, לצורך העניין, גם נשים אריתריאיות וערביות".

איך מגיעות אליכן אותן נשים נפגעות אלימות?

"חלקן מגיעות למקלט שלנו מיוזמתן או לאחר שהופנו על ידי לשכות הרווחה, בתי החולים, המשטרה וגם על ידי רבני ערים ושכונות. הצורך לחלץ אותן הוא מיידי וגובל בהצלת נפשות ממש. רבות מהנשים מגיעות ברגע האחרון ותוך כדי מנוסה, מבלי שניתנת להן היכולת המינימלית לארוז חפצים או בגדים בסיסיים לילדים". צילית מסבירה כי הנשים שפונות לבת מלך נמצאות בקצה רצף האלימות, וחוות אלימות פיזית ונפשית על בסיס יומיומי ובמשך תקופה ארוכה. בהרבה מן המקרים, היא מעידה, מעגל האלימות נמשך לאורך שנים. "כל מי שגר בקהילה יכול להזדהות עם תחושת החמימות שיש בה. החברים מבית הכנסת, השכנים הטובים, המורים של הילדים שלנו. אותה אישה שבורחת לכאן מנתקת את עצמה ואת הילדים שלה מכל אותם סמלים מוכרים. היא נותנת גט כריתות למקום ממנו היא באה, כי הרי לעולם לא יתאפשר לה לחזור לשם יותר".

בישראל קיימים כארבעה עשר מקלטים לנשים מוכות. עשרה מקלטים פתוחים לנשים מהמגזר הכללי, עוד שניים מיועדים למגזר הערבי ושני האחרונים, אותם מפעילה עמותת בת מלך מזה חמש שנים, פונים לנשים מהמגזר הדתי-חרדי. המקלטים מופעלים בשיתוף ובפיקוח של משרד הרווחה ומספקים הגנה פיזית, סיוע נפשי ועזרה משפטית לנשים השוהות בתוכם. בכל אחד מן המקלטים נמצא צוות טיפולי שערוך לסייע לנשים ולילדים מיד עם קליטתם. מעבר לשיחות פרטניות וקבוצתיות הניתנות לנשים ולילדים, ישנן גם פעילויות העשרה הכוללות חוגי אמנות, ציור, מוסיקה וטיולים. את הרעיון להקים מקלט לנשים מוכות מתוך המגזר הדתי-חרדי, הגה עו"ד נוח קורמן לפני כעשרים שנה, כאשר נחשף לראשונה למצוקה הגדולה של נשים מוכות דתיות בעת עבודתו כטוען רבני צעיר. "נוח הגיע לתחום בעקבות מקרה של אישה דתייה שאותה ייצג בבית הדין הרבני, ומאז הוא מנסה לגייס את כל הממסד הרבני למלחמת חורמה באלימות בתוך המשפחה הדתית-חרדית", מספרת צילית, "האישה סיפרה לו כי ברחה מבעלה האלים ועברה להתגורר בלובי של בית מלון ירושלמי, עם התינוק שלה בן החודשיים. באותו רגע הוא הבין שמוטלת עליו שליחות ואחריות גדולה, להביא להקמת מקלט לנשים דתיות. מקלט שיענה על הצרכים הייחודיים של המגזר ממנו הן באות".

הצרכים הייחודיים עליהם מדברת צילית, נוגעים למשל למספר הילדים הגבוה יחסית שיש לכל אישה, טיב ההקפדה על רמת הכשרות של כל מוצרי המזון הנכנסים למטבח, וגם במוסדות החינוך הדתיים אליהם נשלחים הילדים. לרוב יהיו אלו מוסדות פרטיים ששכר הלימוד בהם גבוה לעתים פי שניים מאשר בחינוך הכללי. "מגיעות לכאן נשים מכל הזרמים שמרכיבים את המגזר הדתי-חרדי", היא מגלה, "יש כאן בוגרות אולפנא לצד נשים שסיימו סמינרים חרדיים. ספרדיות, אשכנזיות, ליטאיות, חסידיות ודתיות לאומיות. התופעה הזו חוצה מגזרים ועדות ולא פוסחת על אף אחד מהם, לצערי".

איך מגשרים במקלט על הפערים שקיימים בין המגזרים?

"לכל הנשים כאן יש היסטוריה של אלימות קשה במשפחה, והטרגדיה המשותפת הזו מחברת ביניהן במקום הכי עמוק בנשמה. עם זאת, חשוב לנו מאוד לאפשר לכל אישה להמשיך בקו החינוכי שבו היא רוצה לגדל את הילדים שלה. לשמור לילדים על אותו רצף של מסגרות הלימוד, תלמודי התורה ובתי הספר. ילד שבא מגן דתי לאומי, אני לא אשלח אותו למסגרת חסידית וכן להיפך. גם ברמת התכנים, ביקשנו להכניס ספרי ילדים שכתבו סופרות דתיות וחרדיות, קלטות הווידיאו הן של דודו פישר ומלכה'לי וגם האינטרנט מסונן על ידי רימון. הכל פועל כאן ממש כמו בבית".

צילית מספרת כי עקב ההקפדה על הפרמטרים הללו, עלויות האחזקה של שני המקלטים גבוהות מאוד, בשונה ממקלטים ציבוריים לנשים מוכות. "משרד הרווחה משתתף בכ-60 אחוז מההוצאות השוטפות של המקלט, אבל הוא לא לוקח בחשבון את אחוז הילדים הגבוה שנמצא כאן, את מערך הכשרויות ואת החינוך הפרטי. בנוסף יש גם מקרים שנתקלנו בהם וחייבו אותנו להוציא סכומי כסף גדולים שלא היו בתקציב, כמו ריהוט לאישה שסיימה את השהות במקלט ונשרפה לה הדירה, או מקרה קשה וכואב של יולדת שהגיעה אלינו מחדר לידה עם תינוק בן יומיים, ובתיק שלה היו שני טיטולים ואוברול. זהו".

איך קורה שאישה מגיעה אליכם מחדר לידה?

"זה התבשל אצלה לקראת סוף ההריון, אבל היה מורכב להוציא אותה מהבית רגע לפני הלידה. היא הגיעה ללדת והאחות ראתה על הגוף שלה פגיעות וצלקות. למרות הכל, היה לה ברור שאת התינוק החדש היא לא מכניסה לתופת הזו, ובמבצע לוגיסטי מסובך חילצנו אותה לכאן עם התינוק. אני זוכרת את עצמי רצה לחנות למוצרי תינוקות בגבעת שמואל ומכניסה לשקית מוצצים, בקבוקים וחיתולים כשאני מתייפחת בשקט בין המדפים. חשבתי לעצמי: עולל כזה קטן, שרק הגיע לעולם וכבר צריך להיות סגור במקלט יחד עם אמא שלו". עיניה של צילית מתמלאות דמעות ונראה כי היא חיה את המקרה כאן ועכשיו. אורלי נותנת לצילית ללגום מעט מים, ומוסיפה כי "למרות שלפעמים אנחנו תוהות איך נעמוד בהוצאה של בגדי תינוקות או מטרנה ותחליפי מזון, מגיע אדם שמחליט לתרום לנו וממש ברגע האחרון מתרחש איזה נס. תמיד בסוף יש נסים", הן אומרות בחיוך.

"לא לאטום אוזניים לצעקות"

צילית יעקובסון (40) היא תושבת גבעת שמואל ואם לשמונה. בעלה, מאיר יעקובסון, הוא מנכ"ל חברת התרופות מדיסון. צילית, המשמשת גם כחברת ההנהלה של עמותת בת מלך, הגיעה למקלט כמעט במקרה. כעורכת דין ומגשרת זוגית מטעם בית המשפט לענייני משפחה, היא שמעה על המקלט מחברה וביקשה להתנדב במחלקה המשפטית של העמותה. ברגע שכף רגלה דרכה בשערי המקלט, היה ברור לה שאין כבר דרך חזרה. "בשנייה שפגשתי את הנשים האמיצות הללו, הגיבורות, ידעתי שאני לא נשארת רק בתחום המשפטי, אלא מציעה את עצמי לכל דבר קטן שהמקלט זקוק לו. אם זה בייצוג משפטי של הנשים בפני בתי הדין הרבניים, במערך הטיפולי לו הן זקוקות וכמובן בגיוס תרומות להרחבה של המקלט בירושלים".

וכל זה בהתנדבות מלאה וללא תמורה כספית.

צילית מסמיקה מעט ואומרת כי היא אינה היחידה שמתמסרת למקלט בטוטליות כזו, וישנן נשים נוספות שעושות זאת מתוך תחושת שליחות גדולה. "אנחנו תמיד אומרים את המילה שליחות בצורה בומבסטית כזו, עם אורות וצלצולים, אבל כאן זו שליחות נטו, והיא נעשית מאחורי הקלעים ובצורה אחראית מאוד. שמתי לי למטרה להעלות את המודעות לאלימות כלפי נשים במגזר, בכל דרך שהיא. אם זה באמצעות מערכות החינוך, מובילי דעת קהל, אמצעי התקשורת וגם רבנים ומורי הוראה שהתפקיד שלהם מחייב אותם להיות ראשונים. זו אומנם עבודת חריש איטית וקשה, בכל זאת, לא קל לפרוץ מחסומים גבוהים כל כך, במיוחד בחברה שמרנית כמו שלנו, אבל חלה על כולנו חובה לא לעצום עיניים. לא לומר לעצמנו, טוב נו, זה קורה רק בשוליים, במשפחות מסוימות. זו טעות קשה. המקרים הללו מתרחשים לעיתים דלת לידינו, ואנחנו בוחרים להתעלם מהם. לאטום אוזניים לצעקות". צילית מקרינה אהבה אמיתית כלפי הנשים במקלט ומכירה בעל פה את סיפורה האישי של כל אישה. אבל המציאות הקשה, מסתבר, מצליחה להפתיע גם אותה בכל פעם מחדש. "יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם", היא מודה, "הכאב והעלבון שעוברת כל אישה כזו הוא נורא ואיום. ברגע שאישה עושה את הצעד הראשון ופונה אלינו, היא מתחילה להחזיר לעצמה לאט את הכוחות שאזלו לה בבית, בנוכחות הבעל המכה. את תחושת הביטחון שאיבדה ואת הכבוד שלה שנרמס, לעתים מול הילדים".

צילית מדגישה כי הנשים שהגיעו למקלט הן לא פחות מגיבורות, "רק על הצעד הזה הן צריכות לקבל צל"ש. במהלך השנים עברו אצלנו במקלט למעלה מ-1000 נשים ו-4500 ילדים. אלף נשים שאמרו די לאלימות ולקחו את הגורל בידיים. צריך להבין שאישה דתית או חרדית תעשה הכל כדי לפתור את עניין האלימות בתוך הבית. היא תנסה לדבר על לבו של הבעל, תשכנע את עצמה שזו מעידה חד פעמית ותאשים את ההתנהגות שלה בהתפרצות האלימה שלו. היא תמתין המון זמן עם הסבל שלה, כי המחיר אותו היא תשלם ברגע שתעזוב את הקהילה, הוא מחיר גבוה מאוד. החשש ממה יגידו, הניתוק מהסביבה והסטיגמה של אישה מוכה ימנעו ממנה להתלונן, והיא תשרוד את הימים בלי לחיות בכלל. אבל בשנייה שהיא מבינה שמעגל האלימות כלפיה לא ייפסק והיא לא תוכל יותר לשרוד את הימים, אז מתקבלת ההחלטה להגיע לבת מלך". צילית מתארת איך אותן נשים יורדות מהמונית ונכנסות בשערי המקלט עם עיניים כבויות, כשבחצאית שלהן אוחזים לעתים שלושה וארבעה זאטוטים. "הבושה לא נותנת להן להוציא מילה מהפה. רק בליווי עקבי ועם המון עטיפות והגנות, הן מתחילות לספר מה עבר עליהן והלב מסרב להאמין".

לאור המקרים הקשים הללו, איך את מצליחה לעשות את ההפרדה בין המקלט לחיים הפרטיים שלך?

"זו שאלה טובה", היא מחייכת. "הילדים שלי בבית חיים ונושמים את 'בת מלך' וכולם מאוד מעורבים וגאים בעשייה שלי. הבית גם נותן לי איזון אחרי ימים לא פשוטים במקלט. לפעמים אני חוזרת בשעה מאוחרת הביתה, רואה את בעלי ואת הילדים ופשוט מרימה עיניים לשמיים ואומרת: תודה לך השם. תודה ושוב תודה. אין דבר שהוא מובן מאליו".

אורלי, שיושבת לצידנו בראיון, מספרת על מקרה יוצא דופן שהגיע אליהן לפני כחודש. "זה רק ימחיש לך כמה צילית מעורבת בחיים של הנשים במקלט, אבל היא לא תספר לך את זה, אז בשביל זה אני כאן", היא צוחקת ומיד מרצינה. "לפני שנה צילית קיבלה שיחת טלפון מאישה שעזבה את המקלט והחליטה, בצעד נדיר, לחזור לבעלה המתעלל. היא כתבה לנו מכתב מרגש ובו היא אומרת: אני יודעת שאני חוזרת אל התופת, אבל אין לי ברירה. בינתיים היא הספיקה ללדת, אבל המצב אחרי הלידה רק החמיר. כמוצא אחרון היא ברחה מהבית, אלא שלחזור למקלט היה בלתי אפשרי. בקיצור, היא מתקשרת מהרחוב עם שני ילדים קטנים, שהקטן בהם בן חודש, ואומרת שאין לה לאן ללכת. באותו רגע צילית נסעה אליה ולקחה אותה לביתה הפרטי. היא השכיבה את התינוק לישון בחדר השינה שלה, וקמה לטפל בו בלילה כדי שאותה אישה תוכל לישון נורמלי, בלי הפרעות".

צילית אומרת בצניעות שזה המעט שיכלה לעשות עבור אותה אישה מוכה. "היית צריכה לראות את הבן הגדול שלה", היא אומרת בלחש, "בסך הכל בן חמש וכבר הספיק לראות ולשמוע הכל".

גם נשים צעירות פונות

על פי נתונים רשמיים של משרד הרווחה, כעשרה אחוזים מהנשים היהודיות הפונות אל המקלטים מגדירות את עצמן דתיות או חרדיות. עם זאת, הנתונים המדויקים על היקף תופעת האלימות נגד נשים במגזר הדתי והחרדי עדיין מעורפלים. לדברי צילית, התופעה קיימת אך לא מקבלת את מלוא תשומת הלב הציבורית. "בגלל חוסר הפתיחות מצד המגזר הדתי והחרדי להכיר בבעיה ולדבר עליה, יש קושי עצום באיסוף נתונים. אבל ניתן לראות שבשנים האחרונות מספר הפניות לעמותה עלה בהדרגה, ועם זאת גיל הפונות יורד. אם בעבר ראינו נשים מבוגרות יותר, שהגיעו לאחר שחיתנו את הילדים הבוגרים בבית, היום אנחנו עדים לנשים צעירות יותר שמגיעות עם קטנטנים בכל מיני גילאים". הסיבה לכך לטענתה נעוצה בעובדה כי היום, בשונה משנים עברו, ישנה מודעות גדולה יותר לאלימות בתוך המשפחה. "צריך לעורר על הנושא לפני גיל הנישואין ולא לחכות עם זה לשלבים יותר מאוחרים", היא מתריעה "אני מבינה את הקודים הפנימיים שיש בכל חברה, אבל חובה על כולנו לעורר ולדבר על כך. לעשות כנסי הסברה, חוגי בית וימי עיון כדי שלא נגיע למצב של נשים שסוחבות חיים נוראיים כאלה כי לא היתה להן כתובת שתקשיב, תעזור או תייעץ". תקופת השהייה במקלט של 'בת מלך' עומדת על כשישה חודשים בממוצע, אך לרבות מהנשים תהליך השיקום הוא ארוך יותר. אחת מהן היא תמר (שם בדוי), שהגיעה למקלט לאחר התפרצות אלימה במיוחד של בעלה כלפיה וכלפי הילדים. צילית מגלה שמדובר בבני זוג מאחד הגרעינים התורניים בארץ, שהצטיירו כלפי חוץ כדמויות תורניות ומכובדות בקהילה. "הבעל הוא דמות כריזמטית עם המון נוכחות והאישה הייתה מוכרת מאוד בגרעין. באחד מימי שישי לא מצאו חן בעיניו המאכלים שהיא בישלה, והוא החליט להטיח את הסירים על הרצפה, אחד אחרי השני. כשהוא יצא מן הבית לתפילת שבת, תמר התחילה לנקות את שאריות האוכל מהרצפה ולהחזיר את הסדר על כנו. היא התלבשה יפה, והגיעה ליד בית הכנסת עם הילדים כדי להמשיך את ההצגה שלה עד הסוף. לאף אחד מחברי הגרעין לא היה שמץ של מושג מה עבר עליה שעה וחצי קודם".

צילית מגלה כי הרבה מן הפגיעות שחוות נשים, קשורות בקשר כזה או אחר לאוכל. "סעודות שבת וחג, ארוחות צהריים וערב, הכול סבב סביב אוכל. ולכן כחלק מתהליך השיקום שעוברות הנשים, הן צריכות לבשל, כל אחת בתורנות שנקבעה לה, לכל דיירות המקלט. תביני, יש כאן בשלניות מופלאות שזכו לגערות והשפלות מצד הבעל על איכות הבישול שלהן, וכאן חוזר להן הביטחון העצמי ביכולת לבשל ולאפות". לצד ההגנה הפיזית שמספק המקלט לנשים ולילדים, ישנה מוכנות מצד הצוות הטיפולי לאפשר לאב המשפחה קשר מסוים עם ילדיו. התקשורת נעשית באמצעות פיקוח הדוק של עובדת סוציאלית על השיחות הטלפוניות המתקיימות בין האב לילדים. "אנחנו בודקים שהוא לא מסית חלילה את הילדים כלפי האם, או אומר לילדים דברים שאסור לו לומר", מבהירה צילית "אבל כן חשוב לנו שיהיה להם קשר איתו. כל ילד זקוק לאב ואם. לעתים הילד נפגש עם האב במרכז קשר, תחת פיקוח של עובדי המרכז שנוכחים במפגש".

אחד הפרויקטים הגדולים של בת מלך מרכז בחורי ישיבות שמתנדבים להיות חונכים לאותם ילדים, וללוות אותם לתפילות שבת בבית הכנסת. "חשוב שהילדים יחוו גם דמות גברית שהיא טובה וחיובית. הפרויקט הזה הוא פשוט ברכה לאותם ילדים, שראו עד עכשיו דמות גברית שלילית ואלימה". מערך המתנדבים ממשיך ללוות את האם גם לאחר שעזבה את המקלט ויצאה לדרך חדשה. "הצורך לשמור על קשר עם אישה שעזבה את המקלט הוא קריטי בעיניי. אני תמיד אומרת שעבור אותן נשים המקלט שלנו הוא חדר מיון והעולם שבחוץ הוא מחלקת שיקום. הן נמצאות בחממה מאוד מגוננת ויוצאות לדרך חדשה עם המון כוחות. לכן אנחנו ממשיכות להביא להן בפורים משלוחי מנות, לבוא ולבקר אותן בדירה החדשה שאותה הן שכרו, להגיע לשמחות שלהן. הליווי של הנשים לאחר שהן יוצאות מהמקלט נוגע לי בציפור הנפש והוא תופס חלק משמעותי מאוד מזמני. אני לא יכולה לעזוב אותן לבד. בפעם הראשונה בחיים הן יוצאות לדרך חדשה ועצמאית, וצריך לדאוג ולעקוב אחרי ההתאקלמות שלהן בסביבה החדשה".

בחנוכה הקרוב ייערך מפגש גדול של כל הנשים ששהו במקלטי בת מלך. "מדובר בקרוב למאה נשים", אומרות אורלי וצילית, ומוסיפות כי כל הסדנאות, האוכל והמתנות שיינתנו באירוע נתרמו על ידי נשים טובות שביקשו לקחת חלק בארגון הערב. "בכל פעם שאנחנו יוצאות בקריאה לציבור לבוא ולהתנדב, אנחנו מתפעלות מחדש", הן מתרגשות, "עם ישראל הוא עם נפלא, שיוצא מגדרו ממש כדי שאותן נשים תוכלנה לחזור לחיי שגרה רגילים, ללא אלימות חס ושלום ועם הרבה שמחה ואושר". השעון הגדול שעל הקיר מראה שכבר מאוחר. צילית ואורלי מלוות אותי לשער היציאה הנעול ומבקשות להוסיף עוד משהו קטן לסיום. "לכל אורך שרשרת הדורות האישה הייתה הבסיס לתא המשפחתי ביהדות. האישה היהודייה היא עיקר הבית. מה שאנחנו מנסות לעשות כאן, בבת מלך, זה להחזיר לכל אישה את הכתר שניטל ממנה. את הביטחון, השמחה והכבוד. אנחנו מנסות ורוצות ובעזרת ה' גם מצליחות".