מה עשה רפול לשודד ערבי?

ד"ר מילשטיין שמונה ע"י רפול להיסטוריון הצנחנים, מספר על האיש והחספוס במלאת 11 שנים למותו.

שמעון כהן , י' בכסלו תשע"ו

רפאל איתן (רפול)
רפאל איתן (רפול)
צילום: משה שי, פלאש 90

מגיל 19 ביחד. מילשטיין

היום (ראשון) הוא יום השנה למותו של רמטכ"ל צה"ל, רב אלוף במיל רפאל איתן, רפול ז"ל, שנהרג לאחר שנפל ממצוק אל גלי הים והסלעים.

בראיון ליומן ערוץ 7 סיפר ד"ר אורי מילשטיין, ההיסטוריון הצבאי שנבחר על ידי רפול להיות להיסטוריון של חטיבת הצנחנים, על דמותו הייחודית והמחוספסת של האיש.

בראשית הדברים מספר מילשטיין כיצד בחר רפול דווקא בו בעודו חייל כבן 19, לוחם בחטיבת הצנחנים להיות ההיסטוריון החטיבתי בשעה שהיסטוריונים ומומחים ביקשו לעצמם את התפקיד.

"הוא לא הלך לדברים חיצוניים והעריך מעשה, העריך את מה שהוא מכיר אישית ולכן העריך שאני בן ה-19 אוכל להיות ההיסטוריון של הצנחנים יותר מכל ההיסטוריונים והבכירים שהגיעו ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל".

על האופן שבו קידם רפול דברים אפשר ללמוד גם כן מאותו מינוי של מילשטיין, "הבעיה הייתה שלא היה תקן ורפול היה רק סגן אלוף, סמח"ט של אלי זעירא, אז הוא החליט שאהיה ההיסטוריון של הצנחנים גם אם אין תקן... הוא הודיע שאעזוב את הגדוד. הייתי אז אחרי קורס מ"כים וקורס חובשים קרביים.

''הוא הודיע שאני עובר לתל נוף והמג"ד התנגד. לפעמים התפקיד החיוני ביותר הוא חובש קרבי ולא מוכנים לוותר עליו. לכן המג"ד הודיע שלא מוותרים על מילשטיין, אבל רפול נפנף את כולם והעביר אותי לתל נוף והפך אותי להיסטוריון צבאי בגיל 19".

כדי לאפשר למילשטיין הצעיר להיחשף למכלול המסמכים והתיעוד הצבאי הכתיב רפול לפקידה מכתב שבו נקבע כי 'מילשטיין חוקר עבור חטיבת הצנחנים' ומאחר שכך יש לפתוח בפניו את כל הדלתות ואכן "לא היה מקום שנשאר סגור בפנינו", מספר.

ממשיך מילשטיין ומספר על מפגשים שונים שלו עם רפול לאורך השנים. "עד סמוך למותו נוצרו הצטלבויות, ואחת מעניינת הייתה במלחמת ששת הימים – כשלא היו מלחמות הייתי ההיסטוריון שיצא עם רפול ואחרים למבצעים וכתבתי ותחקרתי לאחר מכן, אבל במלחמות עצמן הייתי חובש קרבי. בששת הימים הייתי איש מילואים בחטיבה הסדירה ורפול היה המח"ט.

''בשלושת שבועות ההמתנה היינו ליד סעד בחורשה ושם ישנו עם שקי חול בין העצים. בבוקר הלכנו לעוקב המים לצחצח שיניים ולהתגלח, ופתאום שמתי לב שלידי יש מישהו עם חצי גוף ערום מצחצח שיניים ליד עוקב המים. לא ידעתי מי זה. חשבתי שאולי זה אחד הקיבוצניקים, אבל אז ראיתי שזה היה רפול... שהמח"ט יעמוד ויתגלח ויצחצח שיניים עם הטוראים? זה לא קורה. להם הרי יש תנאים והם יכולים לישון בקיבוץ, אבל אצל רפול אין דבר כזה. הוא ישן עם כולם בשק שינה".

עוד מוסיף ד"ר מילשטיין ומספר על מפגש נוסף: "אבנר שלו, לימים ראש 'יד ושם', היה אז קצין חינוך שנתן לנו הדרכות. יחד איתו בא מישהו ודיבר על כך שתהיה מלחמה והמצרים יעשו מלחמה כימית והדריכו אותנו איך להילחם אם פתאום יופעל עלינו גז כמו במלחמת העולם הראשונה.

''המומחה הכימאי דיבר עם אבנר שלו, ואז הופיע רפול שעמד בצד ושמע, סילק את הכימאי המומחה שהובא במיוחד ואמר לו 'תסתלק מפה', ולנו הוא אמר 'אל תשימו לב לכל מה ששמעתם. מיד כשתתחיל המלחמה תסתערו ותהרגו את הערבים ואז לא יהיה גזים ולא יהיה כלום... זה מה שקרה בששת הימים. אמנם הם לא הפעילו גזים אבל הייתה התפיסה הזו ששת הימים רפול נפצע קשה מאוד בראשו, פונה ובמקומו מונה דוידי, והנה כעבור זמן קצר רפול לא רק יצא מבית החולים, אלא קיבל את הפיקוד על בקעת הירדן והקים את חטיבת הבקעה שפיתחה את שיטות המרדפים וחסימת דרכי המחבלים מירדן. זה לכשלעצמו דבר מדהים, כי אם אתה מקבל פגיעה חזקה במוח ובראש אתה רגיש לחום כבד, ובאזור ההוא שליד יריחו החום כבד מאוד.

''ראיינתי אותו על הפרשה הזו ושאלתי אותו איך היה. הוא אמר לי 'שמע אורי, הערבים אוהבים לאכול לוף, אותן קופסאות שימורים של בשר. מה עשיתי? ארגנתי ככה שבתוך קופסאות לוף יהיה חומר נפץ, סגרנו אותן כמו לוף רגיל ופיזרנו אותם מעבר לירדן והסתכלנו איך המחבלים מגיעים לחצות את הירדן בדרך אלינו, רואים את הקופסאות, פותחים את הקופסאות ומתפוצצים ואז צחקנו נורא... זה סוג התחכום המיקרו טקטי של רפול".

ד"ר מילשטיין ממשיך ומספר על אישיותו: "רפול לא דיבר הרבה, אבל מצד אחד הוא היה אמיץ מאוד ולא התבייש להדיח אנשים מהרגע להרגע אם חשב שהם מפחדים או מפשלים באופן קיצוני, ומצד שני הוא היה נוקם ונוטר. אם מישהו דיבר עליו או נגדו, ביקר אותו או לא קיבל את דעתו פתאום אותו אדם לא הבין למה הוא לא מקבל תפקיד ולא מקודם בצה"ל. נוצר פרדוקס שבו אנשים שהלכו איתו בצנחנים לא קודמו כשאחרים שעשו רבע מהם, קודמו. התברר שאת מי שהלכו איתו ופה ושם צחקו עליו או זלזלו בו הוא לא קידם".

"אחד האנשים שקידמו אותו מאוד היה האלוף ישראל טל, טליק, שהיה מפקד האוגדה בששת הימים ורפול היה אחד המח"טים שלו. אפשר לומר שרפול חייב לטליק את הרמטכ"לות שלו. אמנם טליק כבר לא היה אז בצבא אבל הוא היה יועץ שר הביטחון בתקופה הזו, אבל פתאום, אחרי שמונה לרמטכ"ל הוא ניתק מגע עם טליק וזה כאב לו מאוד".

דוגמא נוספת על מערכות היחסים שיצר רפול עם קצינים אחרים מוצא ד"ר מילשטיין במקרה נוסף: "שאלתי את רפול אחרי יום כיפור מה הוא אומר על דדו, שהיה בשעתו מ"פ כשרפול היה אצלו סמל בתפקיד מ"מ. בסאן סימון דדו אמר שזה היה הקרב הקשה ביותר של חייו.

''שאלתי את רפול מה הוא אומר עליו ורפול אמר 'לא הייתי מתייחס אליו טוב יותר מהפשפשים...'. רואים בכך את מה שיהיו שיגדירו כפרימיטיביות, זו פשטות של איכרים. הוא זלזל במידה רבה בחלק גדול של האנשים שהיו בפלמ"ח כי הוא ראה את האמת שהרבה מהסיפורים זה הצ'יזבטים, וחשב שהם הגיעו למה שהגיעו תוך שהם גונבים תהילה".

"אחרי ששת הימים ראיינתי אותו ראיון ראשון שפורסם איתו, כחמישה עמודים בעיתון 'הארץ'. הוא היה אז קצח"ר. משך את תשומת ליבי שבלשכה שלו היו שתי תמונות גדולות מאוד, אחת של חיים פוזננסקי שהיה מפקד מחלקת הסיור ואחר כך מ"פ נהרג בקרב נבי סמואל והשנייה של עודד מדז'ינסקי שנהרג במיתלה, שתי תמונות גדולות שאפשר להבין שהוא העריך והעריץ.

''לא היו שם תמונות של נשיא המדינה, ראש ממשלה או שר ביטחון ורמטכ"ל, אלא של שניהם. לגבי פוזננסקי יש סיפור מעניין - הוא היה מפקד מחלקת הסיירים של הפלמ"ח. רפול התנדב בגיל 16 לפלמ"ח והגיע למחלקה הזו שנחשבה לסיירת מטכ"ל של הפלמ"ח. הם ערכו סיור בוואדי עמוד והתנפלו עליהם שני שודדים.

''אחד כיוון נשק והשני פתח את התרמילים ושדד מה ששדד. בשלב מסוים רפול התנפל על זה שאסף את התרמילים והטביע אותו במים של נחל עמוד. השני ברח. כשהערבי השני הגיע לכפר וסיפר את הסיפור לא האמינו לו וחשבו שהוא הרג את השודד השני והמשפחה של השודד השני הרגה אותו...".