האמת שהפלסטינים לא מספרים לעולם

על ישראל להתפאר במורשתה ובהישגיה, לקרוא לפלסטינים להחליף תקליט, להשלים עם קיומה (אסלאם/סלאם), ולא להילחם בה.

ד"ר יחיאל שבי , ט"ו בכסלו תשע"ו

Arabs celebrate terror attacks in Gaza
Arabs celebrate terror attacks in Gaza
Abed Rahim Khatib/Flash 90

ב- 29 בנובמבר 1947, החליטה העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (פלשתינה) לשתי מדינות: יהודית וערבית. למחרת ההחלטה פרצה מלחמה בין הערבים ליהודים בשטחי המנדט.

בעקבות מעשי איבה אלו חל שינוי בהרכב האוכלוסייה ובפריסתה: בתוך חודשים אחדים נטש חלק נכבד מן האוכלוסייה הערבית את הארץ, ובמקביל - הגיעה ארצה אוכלוסייה יהודית מכל רחבי תבל. כתוצאה ממעשי האיבה והשתלטות צבאות סוריה וירדן על שטחים בארץ, גם יהודים הפכו לפליטים, בעיקר תושבי עמק-הירדן הצפוני, ירושלים וסביבותיה, הנגב וגוש-עציון.

כשבע מאות אלף ערבים גלו לירדן, לבנון, סוריה וארצות נוספות. רובם אוכלסו במחנות פליטים, בהם הם מתגוררים עד היום, ולמעט בירדן, בה זכו לאזרחות, הם נחשבים לנוכרים.

ביום ראשון הקרוב, יציינו הפלסטינים באו"ם את "הנכבה" – האסון הפלסטיני.

במסגרת הנחלת תרבות הנַכְּבַּה, ערביי ישראל, מקיימים פעילות ענפה סביב המקומות הנטושים, הכוללת תיעוד, ביקור, שיקום, שיפוץ ודרישה לשיבה. פעילות זו מציגה את סיפורם העצוב של העקורים מביתם, "על לא עוול בכפם", ומציגה את הכובש הציוני כקלגס צמא דם שחמס את ביתם ורכושם של אומה שהתגוררה פה משך אלפי שנים.

הפלסטינים רותמים לצדם ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ופועלים בזירה הבינלאומית כדי להשיג הישגים שונים ובראשם הכרה ישראלית בזכות השיבה והשבת הפליטים והעקורים לבתיהם.

הסיפור הערבי המוצג באו"ם, במסגרת ציון יום "הנכבה", אינו מזכיר כי יהודים נמלטו מהרובע המוסלמי, מכפר השילוח, מחברון ומעזה שם דרו מאות בשנים, מחשש הפרעות שהתרחשו בארץ באותן שנים, וכי רבים מתושבי גוש עציון נטבחו במהלך קרבות מלחמת העצמאות. הוא משמיט את קריאת מנהיגי ארצות ערב לערביי פלשתינה לפנות את בתיהם לימים ספורים, כדי שהם ישמידו את היהודים, ויאפשרו להם לשוב ולרשת את כולה.

הוא משמיט את הסיפור השני במשוואה, והלא פחות חמור, שהוא אסונם של יהודי ארצות ערב שעזבו את בתיהם ורכושם לאחר אלפיים שנה, על לא עוול בכפם, מחשש כי ייטבחו בהמוניהם.

לרגל יום הפליט היהודי שמציינת ישראל ב- 30/11, יש לציין כי בניגוד לאוכלוסייה הערבית שחלק גדול ממנה היו צאצאי מהגרים שהגיעו ארצה בתקופת המנדט, ושמות משפחתם מצביעים על מוצאם: ימאני (תימן), מסרי (מצרים), חמאווי (חמה), מוגרבי (מרוקו), יהודי תימן, סוריה, עירק, מצרים ומרוקו שכנו בארצות אלו עוד טרם פלשו אליהם הכובשים הערבים.

ביום אחד, היום בו הוכרזה תוכנית החלוקה, הם הבינו שאם ישמרו על מורשתם ובתיהם, בהם חיו מעל לאלפיים שנה, הם עשויים להפסיד את חייהם, לכן העדיפו לעקור ולחיות. הם וויתרו על זהותם, על רכושם, על תרבותם ועל זיכרונותיהם ועלו לארץ ישראל בבהילות.

חשוב לציין, אנו הסכמנו להצעת החלוקה, הערבים לא. הם נלחמו בנו, הפסידו, ומאז הם לא מפסיקים - להילחם ולהפסיד - בשדה הקרב.

אולם, נדמה כי הזירה היחידה בה הם נוחלים הצלחה היא הזירה ההסברתית-תקשורתית, ומדוע? כי התוקפן הערבי שינה תקליט והפך עצמו לקורבן הפלסטיני.

דוגמא להצלחת ההסברה הפלסטינית התרחשה במהלך מבצע "צוק איתן". עם תחילת המבצע, דעת הקהל העולמית תמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולפעול כנגד איומי החמאס. 51% מן האמריקאים תמכו בעמדת ישראל לעומת 14% בלבד שתמכו בעמדה הפלסטינית. 91% מן הישראלים תמכו במבצע צבאי ומעמד החמאס היה בשפל בדעת הקהל הפלסטינית. במהלך המבצע, הפלסטינים הזינו את התקשורת הזרה בתמונות זוועה מהרצועה. הציבו "שגרירים" בכל ערוצי הטלוויזיה הזרים והעלו תמונות מהשטח.

הם עשו שימוש באזרחים כמגן אנושי, כשהתפישה המנחה אותם היא שככל שמספר האזרחים שייהרגו (עדיפות לילדים) יגדל, כך יידרדר דימוי ישראל בעולם. הם הקפידו לירות ממקומות מאוכלסים – במטרה להגדיל את מספר הקורבנות, וניצלו את נטייתה של התקשורת למנות את מספר הקורבנות, תוך השוואת מניין הקורבנות בין הצדדים והדגשת חוסר הפרופורציה. הם הזינו את התקשורת בתמונות זוועה, ובתמונות מבוימות.

ויתירה מכך, הם אפשרו לצוותי תקשורת להתארגן כדי להפיק צילומים מזעזעים גם על חשבון עיכוב פינוי הפצועים לבית חולים, בהקדם האפשרי. ככל שהמבצע נמשך כך הלגיטימיות הבינלאומית לזכות ההגנה של ישראל פחתה. מעמדה הבינלאומי של ישראל פחת והתמיכה בה ירדה בתלילות.

כאמור, התוקפן הערבי שינה תקליט והפך עצמו לקורבן הפלסטיני.

לקראת ציון הכרזת החלוקה באו"ם, ביום ראשון, על ישראל להציג את השיגיה הכבירים בכל זירה אפשרית: להציג את פיתוח טכנולוגיית התפלת המים, ייצור הטפטפות והפרחת השממה, תוך סיוע למדינת העולם השלישי בהדברת תהליך "המידבור", את הפיתוחים הרפואיים מצילי החיים, את פיתוח הזנים השונים של ירקות ופירות, את הלחימה במזיקים, את יכולת העברת המידע על גבי דיסק און קי ואת הישגיה הטכנולוגיים.

בנוסף, עליה לתת בולטות למקומם של בני המיעוט הערבי בעמדות מפתח בחברה כגון במערכת המשפט, הממסד השלטוני, האקדמיה, בתי החולים, מוסדות טכנולוגיים ועוד. לצד זאת, עליה לציין את מעמדם הרעוע של קומץ יהודי ערב שנותרו דבקים במולדתם, בתימן, בתוניס, בלוב, בסוריה ובמצרים.

על ישראל להתפאר במורשתה ובהישגיה, לקרוא לפלסטינים להחליף תקליט! להשלים עם קיומה (אסלאם/ סלאם), ולא להילחם בה בג'יהאד מכל סוג שהוא – לאומי, פוליטי, דתי או באמצעות גיוס לחרמות וגינויים בינלאומיים.
כי כשהפלסטינים יפנימו שישראל תישאר כאן לנצח, העולם יאלץ את צאצאיו של אברהם ללמוד לחיות יחד, ולא למות יחד.
ישראל יכולה להוות מודל לחיים משותפים, כי בזמן שמסביב ייהום הסער, ישראל היא אי של שפיות במרחב.

הכותב הוא מזרחן, ד"ר ללימודי ארץ ישראל ומומחה לנושא הסכסוך הישראלי ערבי