היסטוריה בדמדומים
היסטוריה בדמדומיםצילום: כריכת הספר

שלמה זנד, היסטוריון ישראלי מבית מדרשם של השמאל הרדיקלי. תחילת דרכו עשה בשורות המפלגה הקומוניסטית רק"ח משם עבר למצפן. כיום פרופסור באוניברסיטת תל אביב.

בספריו הוא קורא תגר על הקהילה האקדמית הישראלית המשועבדת למנגנוני הכח של המדינה. הוא מפורר מושגי יסוד של המדינה כמדינה יהודית ציונית ומערער את הלגיטימיות ההיסטורית של מדינת הלאם היהודית בארץ ישראל. ב-2008 פורסם ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" הספר עורר תהודה בין לאומית הפך לרב מכר ותורגם ל-20 שפות. לטענת זנד ההיסטוריונים מעולם לא סיפרו את האמת על המצאת העם היהודי, מאסופה של שבטים ויחידות אתניות שהורתמו לבניית אומה מדומיינת, על ידי היסטוריונים ציוניים. לטענת זנד המצאת הלאום היהודי מתבסס על התנ"ך כספר היסטורי ועל המיתוס הנוצרי של הגליית היהודים במרד הגדול.

כך שולל זנד את עצם קיומו של הלאום היהודי, שיכול לתבוע ריבונות במדינה יהודית בארץ ישראל. בספרו השני "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל" ביטל זנד את היחידה הגאוגרפית כי היא חסרת גבולות. לדידו של זנד היהודים מעולם לא גלו מארץ ישראל. המיתוס על החזרה לארץ האבות היא המצאה של הציונות מהמאה ה-19. הצאצאים של אותם יהודים שהיו בארץ ישראל בתקופה הרומית הם הפלסטינים של היום. זנד מכריז קבל עם שהוא פורש מהלאום היהודי.

הספר הנוכחי הוא הרחבה של שני הספרים הנ"ל, בו בא זנד חשבון עם ההיסטוריונים הציונים, הוא חש שהם רודפים אותו, ותוקף את עצם ייחודה של הדיסציפלינה ההיסטורית. השאלה מה מקומה של ההיסטוריה בחיי הלאום עוברת כחוט השני בכל הספר. חלקו הראשון של הספר סוקר את תולדות המין האנושי בעיקר את תולדות המערב, ומוכיח שאין קידמה בהיסטוריה. מיתוס הקידמה היא המצאה גזענית אירופית כמו עצם המושג "יבשת אירופה" כך גם המושגים, "העת העתיקה" "ימי הבינים" "רנסנס" ו"העידן המודרני". בפרק זה, ברוח שפת הקידמה הפוזיטיביסטית של המאה ה-19, טוען זנד שהוא היחיד שהצליח לפוצץ את הרצף ההיסטורי ולהוכיח שהזמן אינו ליניארי.

וכן להשתחרר מהזמן הלאומי ומאשליית הזמן המרקסיסטי. זנד מתקיף את ההיסטוריה החברתית צרפתית וההיסטוריונים מבית היוצר של אסכולת האנל מראשית שנות העשרים, שהדגישו את המעבר מתהליכים פוליטיים לתהליכים חברתיים. בכך קידשו את המציאות במקום לערער עלייה. הפרק השלישי בספר שולל את בחירת המקורות ההיסטוריים ואת דרך ניתוחם. בעיני זנד כל ההיסטוריונים סובלים מחוסר יכולת לחשוב חשיבה ביקורתית.

הפרק הרביעי והאחרון היא סקירה ביקורתית לגישות פוסט מודרניות שלא עמדו על כך שההיסטוריה אינה אלא אופיום של הלאומיות. ושאין שום היסטוריון שאינו מוכפף לצרכים של האליטות ולמנגנוני המדינה. מכאן מסקנתו שיש להטיל ספק בכל ממצא ויש לדעת שהאמיתות ההיסטוריות הן תמיד יחסיות ומקוטעות ושאין שום כתיבה היסטורית שאינה אינטרסנטית. אמירות אלה נאמרו כבר על ידי היסטוריונים פוזיטיביסטיים לפניו.

זנד מטיף להיסטוריונים שהם מחויבים להעמיד בפני הקוראים את היכולת לשפוט את נכונות האמירות שלהם. הטענה שאין להיסטוריונים מחויבות מוסרית כפי שיש לרופאים, היא טענה שגויה. לכל דיסציפלינה יש אמת והיא מחייבת מוסרית להציג בפני הקוראים את התזה של הכותבים. וטוען שרק הוא – זנד - מציג את התזה שלו לשיפוט הקוראים.

הספר מסתיים בסיפור שמספר זנד, על עילוי שידע את כל דפי הגמרא בעל פה ובהחלט היה ראוי לרבנות. משנשאל אם היה רוצה ללמד ענה שאכן הוא בקיא בכל הכתבים היהודיים והיה יכול ללמד, אולם דבר אחד הוא אינו יודע לעשות, והוא כיצד להורות את התורה בלי לצחוק כל הזמן. וכאן זנד מגלה את חלומו להרצות על העבר היהודי, הציוני והישראלי אך בדומה לאותו עילוי אין לו סיכוי ועל כך הוא מזיל דמעה.

את הספר מאפיין יוהרה והעדר יושרה אינטלקטואלית.