מה עושים כשמישהו נפטר?

מה צריך לעשות כשנפטר אדם? מה חובה לעשות וכיצד להתכונן ללוויה? המרכז להדפסת מודעות אבל שופך אור על הלכות אבלות

ערוץ 7 , י"ח בכסלו תשע"ו

חברא קדישא
חברא קדישא
פלאש 90

דברים שצריך לבצע בסמוך לפטירה, החל מהנפקת תעודת פטירה, הודעה לציבור בדבר האסון וכלה בהכנת טקס הלוויה וההתכוננות לשבעה.

לפניכם סדר הפעולות הנדרשות כשמישהו נפטר.

לוגיסטיקה לצד הכאב

חלק מהפעולות שיש לבצע לאחר פטירת אדם צריכות להתבצע בסמיכות למועד פטירתו, בפרק הזמן הקצר שעומד לרשות המשפחה בין מותו לבין קבורתו.

הצעד הראשון שיש לבצע הוא פינוי הנפטר והכנתו לקראת טקס הלוויה והקבורה.

אם נפטר האדם בביתו יש לפנותו לבית החולים, סמוך ככל האפשר לבית העלמין בו ייטמן. במידה ונפטר בבית חולים, יישאר שם עד להעברתו לבית העלמין.

בהמשך יש להיערך לסידורי הלוויה. כצעד ראשון יש ליידע את הציבור בדבר הפטירה. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הדפסת מודעות אבל, הדבקתן ותלייתן ברחבי העיר, כל זאת על מנת להגיע לציבור כמה שיותר רחב של אנשים. במודעות האבל מפורסם שמו של הנפטר, כמו גם מועד הלוויה והמקום וכן המקום בו מתכנסת המשפחה לשבת שבעה.

משפחות רבות משלבות גם מודעות המתפרסמות בעתונים הארציים השונים לדוגמת – ידיעות אחרונות, מעריב, ישראל היום ועוד, זאת כדי להגיע לחשיפה גדולה ככל האפשר, בפריסה ארצית.

טקס לוויה וקבורה

בישראל, הגוף שאחראי לביצוע לוויה וקבורה הוא חברה קדישא. גוף זה לא יאשר קבורה אם לא יקבל ממשפחת הנפטר אישור פטירה ורשיון קבורה. את אישור הפטירה מספק בית החולים, בעוד שאת רשיון הקבורה מספק משרד הפנים, זאת לאחר שהוצגו בפניו תעודת הזהות של הנפטר ותעודת פטירה חתומה על ידי רופא, ובשלושה העתקים.

טקס הקבורה, כאמור, מנוהל על ידי חברה קדישא וזכאים לו תושבי ישראל שנפטרו בארץ ונקברו במקום מגוריהם, או תושבים ישראלים שנפטרו בחו"ל והובאו לקבורה בארץ, במקום מגוריהם. במקרים אלו הקבורה היא בחינם ומסובסדת על ידי הרשות המקומית.

יצוין כי אם אדם רכש חלקת קבר בעודות בחיים, ישלם עבור החלקה המסוימת הזו.

על פי הדת היהודית נהוג לעטוף את המת בתכריכים. צבעם לבן והם עשויים פשתן. בלוויות אזרחיות ניתן לטמון את האדם בארון והן גם לוויות בתשלום ומתבצעות בבתי עלמין אזרחיים, ולא באלו של הרשות המקומית.

את הטקס מנהל רב מטעם חברה קדישא אולם ניתן לתאם איתו זמן שיוקדש לאמירת מילות הספד על ידי בני המשפחה.

בדת היהודית נהוג לקרוא תפילת קדיש מעל קברו של הנפטר מי שקורא את הקדיש הוא בן משפחה מדרגה ראשונה, כמו בן, אח או אביו של הנפטר. קריאת קדיש מחייבת במניין, כלומר לפחות עשרה גברים שיהיו נוכחים במעמד קריאת התפילה.

מנהג יהודי נוסף הוא קריעת דש הבגד, סמל לצער ואבלות.

נפרדים מהמת

לאחר טקס הקבורה והלוויה נהוג, לפי המסורת היהודית לשבת שבעה, לרוב היא תתקיים בבית הנפטר. במהלך שבעה ימים נמנעת המשפחה האבלה מרחצה, גילוח ותספורת. עדות מסוימות מקפידות על אכילת מאכלים עגולים כמו ביצים, כעכים וכדומה, כסמל למעגל החיים.

במהלך שבעת ימי האבלות מגיעים מבקרים לבית האבלים כדי לנחם אותם ולחזק את ידם ולדבר בשבחו של המת. דיני אבלות אינם קבועים ונשענים על המסורת, על הזיקה לדת ועל מוצאו של הנפטר ובני משפחתו. מקורם של דינים אלו הינם בתלמוד ועם השנים בחרו רבים לקיים רק חלק מהם ולוותר על אחרים, בהתחשב באמונתם וזיקתם לדת.

בתום השבעה נהוג לפקוד שוב את קברו של המת ולשאת הספדים ובתום שלושים ימים פוקדים שוב את הקבר בטקס הנקרא גילוי מצבה שכבר מותקנת מעל קברו של המת. בטקס זה נקראים שוב פסוקי קדיש ונאמרים דברי הספד.

כדי להודיע לציבור על קיומן של טקסים אלו נוהגת המשפחה, ממש כמו לפני הלוויה, לפרסם את מועד העלייה לקבר ואת השעה באמצעות מודעות מודפסות הנתלות ברחבי העיר.

המידע הוגש באדיבות המרכז לפרסום מודעות אבל בעיתון.