השבת שלי

סביב השולחן ישבה משפחתי היקרה. אך הייתי מנותקת, רבץ עליי הכאב על מצבו של בני, שבת שבה הייתי צריכה להחליט אם אני טעונה באמונה.

ריעות לוי , י"ח בכסלו תשע"ו

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: מנדי הוכטמן, פלאש 90

איזו שבת משמעותית ביותר בחיי? בשאלה זו התקילו אותי בסדנת הכנה לשבת בבית הספר עם התלמידים.

כולם התבקשו לספר איזו שבת משמעותית בחייהם הם זוכרים. אחת נזכרה בשבת חתן של בנה, השנייה בשבת בה היא ילדה את ביתה הבכורה, השלישית בשבת שבו היא אירחה בחורי ישיבה והיתה שירה נפלאה סביב שולחן השבת ועוד כהנה וכהנה.

אני העדפתי לשתף אחרונה כי ידעתי שאני הולכת "להרוס" את השמחה. אני שיתפתי את הקבוצה בשבת שלאחר התאונה. זוהי היתה שבת שרק רציתי שתעבור כבר, שבת שלא רציתי לשמור אותה, הייתי שקועה ביגון עמוק, הייתי עם חום גבוה, רועדת מקור, שוכבת בספה ורק רוצה להיעלם, לחשוב שכל מה שקרה לא באמת קרה.

סביב השולחן ישבה משפחתי היקרה, אחיי ואחיותיי. אך הייתי מנותקת, רבץ עליי הכאב הכבד מנשוא על מצבו של איתן מיכאל, אז עוד לא ידענו איזה תהליך ארוך וקשה נצטרך לעבור, כאבתי את השברים בצלעותיי, כאבתי את העבר שלא יחזור ואת העתיד הלוטה בערפל, שבת בהחלט משמעותית. שבת שבה בעצם הייתי צריכה לאסוף את כל כוחותיי, הכוחות הגופניים, הנפשיים והאמוניים ולהחליט האם אני בתאונה באמונה או טעונה באמונה.

"ומה גרם לך לקום, להמשיך בחיים, עם כזאת שמחת חיים ועוצמה של אמונה?" שאלה אותי מנחת הסדנה.

הקב"ה נוטע בנו כוחות אדירים שאיננו מכירים אותם, רק כשצריכים אותם הם יוצאים אל הפועל.

ידעתי שיש לי ילדים שצריך לקום בשבילם, בעל שצריך אישה חזקה, ילד במצב קשה שצריך אותי, וכנראה שגם העולם צריך אותי אם יצאתי חיה מהתאונה הזאת.

כל חיי האמונה שחייתי עד אותה השבת עמדו במבחן, בעודי רועדת מקור מתחת לשמיכה.

ומאז כל שבת מבחן האמונה חוזר.

בכל שבת בעלי מקפיד לקחת את איתן מיכאל לתפילה, קורא איתו יחד שמע ישראל, שר איתו יחד את קבלת השבת, לוחש לו באוזן את התפילה, לא עוזב את ידו בזמן תפילת העמידה.

ואני בחוץ עם חברותי, שוכחת לכמה רגעים שיש לי ילד פגוע.

עד שהדלת של עזרת הגברים נפתחת ואבי מוציא את אלי את איתן מיכאל, יושב בעגלתו, עם כיפה לבנה גדולה לראשו, חולצה חגיגית לכבוד שבת, ומכנסיים שבתיים.

הלב נצבט.

רואה את הילדים בני גילו רצים, משחקים, בועטים, נופלים, באים לאמא שלהם לקבל חיבוק, חוזרים לשחק עם חבריהם.

ואיתן מיכאל שלי לא זז. מתחילים ללכת לכיוון הבית. אנחנו עם שתי עגלות. חוצים כבישים. מתעלמים ממבטי האנשים. מנסים להתגבר שוב על הכאב שהוא לא מחזיק בעגלה של הלל אלא אנו מסיעים אותו בעגלתו.

מגיעים הביתה. הוא יושב כבר הרבה זמן בעגלה. רוצים להוציאו. אבל צריך להכין שולחן. כאב בלב. הלוואי והיה עכשיו משחק במשחקים.

מתיישבים ליד השולחן. הוא יושב ליד בעגלתו. מנסים לקרבו כמה שיותר אלינו. אני מחבקת אותו, שרים "שלום עליכם מלאכי השלום... ברכוני לשלום מלאכי השלום". דמעות נקוות בעיניים.

תברכו אותו מלאכי השלום. ברכו אותו שיעמוד כבר על רגליו, שיהיה שותף מלא איתנו בשולחן השבת, שיאכל איתנו את מטעמי השבת, שיעמוד כשאבא שלו מברך אותו, שנשמע את קולו שר איתנו זמירות שבת.

ברכו גם אותנו, שיהיה לנו הכוח להמשיך להתמודד, שיהיה לנו העוז להמשיך ולהילחם בעצבות, שתמיד נשמח ונראה את הטוב.

קידוש.

לאט לאט איתן מיכאל מסובב את ראשו לכיוון אבי המקדש על היין. כולנו עוקבים אחריו, מודים על כל תזוזה שלו. נותנים לו לשתות מהיין. נזהרים שלא יישפך על החולצה הלבנה. לאחר אכילת המנה הראשונה מאכילים את איתן מיכאל. מקפידים לטחון לו מכל סוגי הבשר שנתבשלו לכבוד שבת ובכל ארוחה להביא לו מה שאנו אוכלים.

תוך כדי שאבי מאכיל אותו אנו שרים, "קה אכסוף נועם שבת... ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך..." די לצרות בעם ישראל, די לשמוע על אלמנות, יתומים והורים שכולים, די כבר לראות כל כך הרבה עצב בחיים, רחם עלינו...

בשלב מסויים איתן מיכאל נרדם בעגלתו. מעבירים אותו למיטתו. איזו שלווה, איזו מתיקות, איזו נסיכות.

"שתהיה לך שבת שלום", מלאך שלי. הסעודה מסתיימת. שקט בבית. השקט והרוגע של השבת משתלטים עלינו.

כנראה שכל שבת אצלי היא שבת משמעותית...

כל שבת היא שבת של התמודדות

וצבירת כוחות לשבוע הקרוב.

----------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.