בשבע מהדורה דיגיטלית

מחנך הדור

תורה עם יישוב הארץ, תנועת נוער בלי פשרות תורניות, ומעל לכול: דוגמה אישית * 20 שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל

הרב יונה גודמן , כ"א בכסלו תשע"ו

הרב יונה גודמן
הרב יונה גודמן
צילום עצמי

אחד מדברי ההספד הקולעים שנאמרו אחרי פטירתו של הרב נריה זצ"ל, הספד שצוטט בפי רבים, היה: "לא הייתי חניך שלו בבני עקיבא – אך הוא היה מדריך שלי; לא הייתי תלמידו – אך הוא היה רבי; לא הייתי בנו – אך הוא היה אבי".

הרב נריה זכה לכינוי אבי דור הכיפות הסרוגות. השבוע, במלאות עשרים שנה להסתלקותו, ראוי לנסות ולבחון מחדש את המשמעויות השונות שטמונות בתואר מוצלח זה.

קשה לתאר את דמותה של מערכת החינוך הציונית-דתית בלי תרומתו המכרעת של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל. תחילה נבחן את המהפך שחולל בתנועת הנוער בני עקיבא. יחיאל אליאש ז"ל ייסד את התנועה ועמל על פיתוחה. אך עד מהרה התייצב לצדו הרב נריה, תלמיד ישיבת מרכז הרב ותלמידו המובהק של הראי"ה קוק זצ"ל, והלחין את המנגינה שעיצבה את פני התנועה כולה. לצד מנגינותיו ושיריו המיוחדים, הלחין וניגן בעיקר גישה חינוכית ותורנית חדשה. ברוח המיוחדת שהפיח בתוך תנועת בני עקיבא, זו שממשיכה לנשוב בה עד היום, מתגלה המשמעות הראשונה של היותו אב לדור הכיפות הסרוגות.

צריך לומר את האמת: חלק מראשי הציבור הדתי באותה תקופה חששו מהקמת תנועת נוער דתית. הם ראו בתנועות הנוער דאז גורם מרכזי במרידה בדרך ישראל סבא, ופחדו שכך תהיה גם דרכה של תנועת נוער דתית. והנה, באו הרב נריה ואחרים, ולא רק שלא הרחיקו את הנוער מדרכה של התורה, כי אם עשו מעשה שקשה למצוא לו תקדים. הם, חברי תנועת נוער (!), החליטו שצריך להקים ישיבה. החליטו ועשו.

גם כאן, חלק מראשי הציבור הדתי-לאומי חששו, וסירבו לסייע לכך, אך הרב נריה בשלו. חולם ועושה.

תורה חלוצית

ומכאן למהפכה השנייה, הנוספת על זו של תנועת הנוער בני עקיבא, בדמותה של ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ולאחריה כל שאר הישיבות – ומאוחר יותר גם האולפנות – שהקים. הרב נריה הקים ועיצב ישיבה חלוצית: ישיבה שבה לומדים תורה ברצינות, וממנה יוצאים כדי ליטול חלק בעשייה החלוצית למען המדינה שבדרך. בעיני בני דורנו זה פשוט שאין סתירה בין לימוד תורה ובין מסירות למען כלל ישראל ומדינת ישראל. אך את ההלחם הזה הוא יצר.

להבנת בשורתו צריך לזכור שבאותה תקופה מי שחפץ בחינוך תורני משמעותי, יכול היה לקבל אותו רק בישיבות חרדיות, בדמותו של היישוב הישן. הרב נריה הוא שהפיץ את התבנית החדשה, שנחשבת היום כה טבעית וראויה. חיבור זה – של ישיבה שבה מתחנכים לתורה גדולה, בצד חינוך גלוי ומכוון לחיים של שליחות וחלוציות, חיים של תרומה לציונות ולמדינה – נוצר על ידו, ובכך הוטבע פן נוסף בהיותו אבי דור הכיפות הסרוגות (וסורגותיהן) שחונך ומתחנך בדרכו.

באותה תקופה הכול היה חדש. בדור שלפניו כבר נאמר בקול ברור מפי רבנים גדולים כי תורה וציונות יכולים לדור יחדיו, וכי חובתנו התורנית היא לפעול באופן אישי למען שיבת ציון, בלי להמתין לנס. הם שלימדו כי עלינו להיענות לקריאה האלוקית להצטרף לתחיית האומה. בין השאר, הרימו את קולם ועטם הרבנים הבאים, שלא בכדי כונו מבשרי ציון: הרב קלישר, הרב אלקלעי, הרב הנצי"ב, הרב מוהליבר ועוד.

אך בדורו של הרב נריה הגיעה השעה לתרגם שלב נוסף של החלומות למציאות. הרב גורן זצ"ל הפשיל שרוולים וניגש למלאכה בכל הקשור לצבא. הרב נריה עשה כן בתחום החינוך, וגם בתחום שבו פועלו מוכר פחות: תורה ומדינה (בצד הרב הרצוג, הרב ישראלי ואחרים, זכר צדיקים לברכה). הוא שליווה את חטיבה 7 בקרבות תש"ח; הוא שהניח מסד לתפילות יום העצמאות מיד לאחר קום המדינה; הוא שהיה שותף מרכזי בדיונים על דמותה היהודית של המדינה. כעבור שנים אף כיהן בכנסת ישראל כנציגו של הציבור שהלך בנתיב זה. אף בכך הוא הפך, יחד עם אחרים, לאביו של דור שלם הפועל ברוח הציונות הדתית, דור הכיפות הסרוגות.

אך תרומתו לא התרכזה רק במפעליו, אלא באה לידי ביטוי באישיותו. הוא טיפח גישה חינוכית ייחודית, שידעה להציב רף גבוה של שאיפות, תוך הבנה שיש להתקדם לעברן יד ביד עם התלמיד וכן עם הציבור, בקצב שלהם. לא בכדי הוא כונה אבי דור הכיפות הסרוגות, ולא מנהל, מייסד או מפקד. הייתה בו ענווה ופשטות, בצד גישה אבהית שידעה להציב חזון וכיוון, ובה בעת ידעה להעצים את התלמיד ואת אמונו בעצמו, מתוך חום ואהבה אבהיים.

ראוי לסיים בדברים שהוא אמר בקשר לחנוכה ולגבורה, דברים שליחם לא נס: "ובשעה שאנו מדליקין את הנרות הללו, מחובתנו לחזור ולהדליק בלבנו את ניצוץ מסירות הנפש, ואז, 'הדלקה עושה מצווה'. מעשה ההדלקה שלנו הוא העושה את המצווה, הוא המצטרף לעשייה הראשונה של מלחמת מצווה שניצחונה האירה בזמנה ומאירה לדורות. ולא עוד אלא שכוונת המצווה מעלה את הנרות לדרגה גבוהה יותר, לדרגה של קדושה: 'הנרות הללו קודש הם'. יהי ה' עמנו להעלות את הנרות, לרומם את הלבבות, וכבימים ההם גם בזמן הזה, אור חדש על ציון יאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו" (מאורות נריה, חנוכה, עמ' 72).

בשורות קצרות אלו טמון לא מעט מתורתו: יניקה מנרות הקודש הטהורים; קריאה לגלות מסירות אישית כדי להמשיך ולהפיץ את האור; הבנה כי עלינו "לרומם את הלבבות" ורק מתוך כך לנצח במלחמות. כבימים ההם, גם בזמן הזה.

הרב נריה זכה לדברים רבים, אך בעיקר זכה לבנים ולבני בנים, לאו דווקא ביולוגיים, הסוללים דרך לאור נרו. הוא היה אבי דור הכיפות הסרוגות. עלינו להשכיל להיות בניו.

הכותב הוא מנהל חינוכי ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש המכון לחינוך ואמונה במכללת אורות ישראל