קערות של אהבה

המופע מציג את סיפורה האישי של השחקנית, אבל כל אחת רואה בו את עצמה. חלקנו אימהות, וכולנו בנות. הצגה מופלאה על הקשר בין אמא ובת.

אורנית עצר , כ"ד בכסלו תשע"ו

מתוך ההצגה
מתוך ההצגה
צילום: מיכל אביאור

הנשים כבר קמות ממקום מושבן באולם, בתום המופע "קערות של אהבה". חלקן דומעות, אלו שהגיעו עם אימן, נותנות לה חיבוק אוהב, או אוחזות בסלולארי ומתקשרות מהר לאמא, להגיד לה מילה טובה. הן מספרות לה שבדיוק עכשיו סיימו לצפות בהצגה, שמספרת על אמא ובת אחת, ונזכרו באחת והיחידה. בה.

ויש כאלו, ממש כמו השחקנית, שהמילה אמא מקפלת בתוכה געגוע ומחסור, והן אוזרות אומץ ויורדות אל מאחורי הקלעים, לומר לה תודה. לתת לה חיבוק. ולשאול איך היא בדיוק, אבל ממש בדיוק, יודעת מה הולך אצלן בבית? ובלב? היא מכירה אותן במקרה, השחקנית? אחרת איך יתכן שהיא מתארת בדיוק רב את מה שמתחולל בקירבן?

מיכל פרץ, מבוגרות המחזור הראשון ללימודי תיאטרון במכללת "אמונה", שחקנית, פלייבקיסטית, בימאית, כותבת ומנחת הפעלות וסדנאות בתיאטרון, התייתמה בשנית לפני שנה וחצי, מאימה, המשוררת טניה הדר.

הפרידה הייתה מהירה, כואבת, מטלטלת, ומיכל החליטה שהיא מוליכה את כל הכאב והחלל לנתיב יצירתי. היה ברור לה שמכל החודשים בהם ליוותה את אימה במחלתה, כשהיא בעצמה מיד אחרי לידה, יירקח בקרוב מופע, בו היא תספר על הקושי, מזווית מצחיקה. בהומור שחור, היא תגיד בקול ובאומץ מה שלא תמיד נעים לומר, והיא תספר על אימה, ועל הקשר העמוק בין השתיים, והגעגוע למילת עידוד, וכמה שהיא מתגעגעת לכל החפירות של אימה, שביום יום הייתה לפעמים משתגעת מהן.

אחרי חודשים בהן עבדה מיכל על כתיבת הטקסט, היא פנתה לזמרת ליאת יצחקי, יוצרת עטורת פרסים (פרס אקו"ם, פרס משיב הרוח, פרס מחול ועוד..) בבקשה שזו תלחין את שיריה של האם, כדי שאלו יישזרו בין הקטעים התיאטרליים במופע, ובכך יעשירו ויעצימו אותו.

ליאת נרתמה מידית לפרויקט, והמנגינה שהלחינה לשיריה של טניה, כמו חוברו להן יחדיו. המילים הנוגות, המרגשות, והלחן הכל כך מדויק למילים, יצרו חוויה עוצמתית לקהל הצופה במופע.

בנוסף לשיריה המולחנים של האם המשוררת, שרה ליאת גם שני שירים מוכרים, שחודרים לליבן של כל אמא ובת בקהל, השיר "אמא הכי נהדרת", והשיר הקלאסי "בואי אמא". בשיר "בואי אמא", מבליחה מיכל בין בית לבית כשבכל פעם היא מופיעה בדמות בת אחרת, פעם כילדה קטנה המעריצה את אימה, פעם כנערה מתבגרת עצבנית ודעתנית, ופעם כאמא בעצמה, שאימה מתקשרת אליה אפילו לסוף העולם ועדיין דואגת לה כאילו הייתה עדיין ילדה קטנה.

השילוב בין קטעי המשחק לשירה, בשיר הזה, מעוררים גלים של בכי בקהל. כי נכון, אמא היא גם מעצבנת, וגם נכנסת קצת לוורידים, והיחסים בין אמא לביתה הם אחד היחסים המורכבים ביותר. אבל אין, ולא תהיה כמוה. כמו אמא, וליאת בקולה המרטיט, פורטת בשירתה בנימים הכי דקים, ומרגשת. פשוט מרגשת.

סיפורה האישי של מיכל מוצג באומץ רב. פעם היא יורדת לקהל ומדברת איתו בגובה העיניים, פעם כמלאך משמיים העורך קבלת פנים לאימה, פעם היא יורדת אפילו על עצמה בקטע של השבעה ("את לא מתביישת?", כך היא יורדת על עצמה, "לפהק לאנשים מול הפרצוף? בזמן שכולם כאן הגיעו וטרחו? מעדיפה לצחקק עם חברות שלך מהתיכון? באמצע השבעה?? או לחשוב על איזה בית את עומדת לקבל עוד שבוע וכמה כביסות מחכות לך??"), ופעם היא יוצאת בשיר ראפ בועט, בו היא סוגרת חשבונות עם הסביבה: "מותר לי, אני יתומה"! היא מקפצת בקצב הראפ. מותר לה, כך היא טוענת, או מבקשת אישור מהסביבה, לחמם לילדים אוכל תעשייתי בצהריים, להבריז מעוד מפגש משפחתי, לזלול, ולגהץ את הוויזה בלי חשבון, להתחנן לשוטר שיבטל את הדו"ח. לה מותר, דעו כולם, היא שרה בהתרסה, בקריצה, היא יתומה.

המופע אולי מציג את סיפורה האישי של השחקנית, אבל כל אחת בקהל רואה בו את עצמה. כי חלקנו אימהות, וכולנו בנות. ילדות. ויש לנו הזדמנות לחוות את היופי והעומק והמתנה הזו בקשר שבין אם לביתה. ואולי אפשר לשים לשעה קלה את כל המריבות והוויכוחים הקטנים וכל ההתנצחויות שקיימות, ופשוט להעניק לאמא שלנו, לאמא שאנחנו, קערות של אהבה.

המופע הקרוב יתקיים במתנ"ס עמישב, ביום שלישי השבוע, כ"ו כסלו, 8.12, בשעה 20:30. שיקגו 1, פתח תקווה. להזמנות כרטיסים: 0722657991, להזמנת המופע: 0545261669 או באתר המופע "קערות של אהבה"

מופעים נוספים יתקיימו בגוש עציון, יד בנימין, איראל וירושלים. כל הפרטים באתר המופע