האור שבלב

איך לומדים להאיר את הנשמה שלנו גם כשקשה? מסתכלים על אור הנרות המאירים, המאירים סביבם ומגרשים את החושך.

ריעות לוי , כ"ו בכסלו תשע"ו

ילד של אור
ילד של אור
צילום: ריעות לוי

ערב, הבית שקט. שני הקטנים ישנים. בעלי והילדה הלכו למסיבת חנוכה של הגרעין, הגדול אצל אבא שלו.

אני יושבת מותשת על הספה והמון מחשבות רצות לי בראש.

החודש, חודש האור, ביקשו ממני להעביר שיחות בכמה אולפנות וערבי נשים, לספר את הסיפור האישי שלי, ללמד כיצד ניתן למצוא נקודות אור גם במצבים קשים בחיים. באולפנא אחרת נכנסתי תחת הכותרת של "סיפור גבורה אישי", מתאים לחג החנוכה, הגבורה.

בסוף כל שיחה בד"כ ניגשות אלי נערות ובתמימות נעורים שואלות אותי: "אבל איך? איך את מצליחה לשמוח כשאת יום יום חווה כזה כאב גדול על ילדך המתוק שכרגע אינו מתפקד?"

ואני מחבקת אותן, ואומרת להן: "מה עדיף לי, לבכות? להיכנס לדכאון? זה לא יעשה טוב לא לי ולא לאיתן מיכאל המתוק".

ואני תוהה לעצמי, האם באמת אני תמיד שמחה? האם השמחה שלי אמתית?

לפני כמה זמן, כמו כל ההורים קיבלנו הזמנה למסיבת החנוכה בגן של איתן מיכאל. בקוראי את ההזמנה, הרגשתי כיצד ליבי נצבט בקרבי, ידעתי שאני הולכת לקראת מסיבה של שמחה ועצב יחדיו.

ראיתי את התאריך וקלטתי שערב לפני המסיבה אנחנו מארגנים "ליל גיבורים" בתיכון בו אני עובדת.

כנראה אצטרך להיות גיבורה באותה המסיבה.

הגיע ליל הגיבורים. בלילה הכי קר בעונה, יצאנו אוטובוס מלא נערים ונערות רמלאים לשטח, ללמוד מהי גבורה.

הכנו פיתות, מתבלים, סיור במערה, והכל בקור מקפיא אצבעות. הרגשתי גיבורה, לא מתלוננת, אני בעלת אופי שמקבל את הקושי, כך גם אמרתי לתלמידים הקפואים. קחו זאת כחוויה, משהו זמני שעובר, תנסו להנות, לא לקטר, לא לחפש את הקושי. כל כך רלוונטי לחיי הפרטיים.

שמענו שיחה מחייל שנלחם בצוק איתן על חייליו הגיבורים שנפצעו והמשיכו להילחם, על חיילים שחבריהם נפלו לידם והם המשיכו להילחם. עוד סוג של גבורה. לקבל את המצב בו אתה נמצא ולהמשיך קדימה, לא ליפול לקושי.

ב"ה התלמידים נהנו מאוד הודות לצוות המדהים שהשקיע המון מחשבה בארגון הערב.

הגיע הבוקר. הלבשתי לאיתן מיכאל חולצה לבנה. כמו כל בוקר האכלתי אותו בספה בסלון, וסיפרתי לו שהיום אני אגיע לגן שלו למסיבת חנוכה. התחלתי לשיר לו שירי חנוכה, והוא התחיל להוציא קולות חזקים, הראה לי כמה הוא שמח ומתרגש.

איזה נס גדול, איזה כייף לשמוע את הקול שלו. איזו זכות לראות את ההתקדמות ולא את הכאב שהוא לא מבטא במילים את השמחה שלו.

9:00 בבוקר, אני מגיעה למסיבה, נכנסת לכיתה שלו, ומסיעה אותו בעגלתו למקום המסיבה.

מכאן כבר הדמעות לא נעצרו.

הושיבו את כל "הסיעודיים" בצד אחד, כל הורה עם עגלת ילדו. כל כך כואב לראות את המצבים הקשים של ילדים קטנים וחמודים וכה חסרי אונים.

אני מביטה על ההורים, מרגישה את כאבם, מרגישה איך הם רוצים לשמוח באמת עם ילדם, אבל הכאב חונק.

איתן מיכאל הנסיך מביט בי בעיניו הגדולות, מקשיב למוסיקה ומחייך.

"אני חייבת להיות גיבורה", אני אומרת לעצמי, הוא מחכה שאשמח וארקוד איתו, זה לא הזמן לבכות.

המוסיקה חזקה, שמחה, הגננות המדהימות מלהיבות את הילדים. מבקשים מההורים לבוא עם הילדים לרקוד עם הילדים ברחבה.

אני קמה, רגלי כבדות, ליבי עוד יותר. מתחילה לסובב את העגלה, כי השיר מדבר על סביבונים, צוחקת לעצמי באיזה מצב מצחיק אני, דמעות בעיניים וחיוך על השפתיים. לא מבינה איך הגענו למצב הזה, למצב הכי קשה, שהוא בכיתה הסיעודית, שאינו רוקד על רגליו, שאינו מוחא כפיים, אינו שר את המילים של השירים. איזה ניסיון אלוהים, איזה ניסיון קשה נתת לי...

השיר מסתיים. מתיישבים בחזרה. אני מדברת עם האמא שלידי. מסתבר שלבן שלה היה חוסר חמצן בלידה ומוחו נפגע באופן קשה. הוא אפילו לא רואה...

"תודה לך ה' שאתה מעמיד לי מראה מול הפנים ואומר לי תגידי תודה על מה שיש לך, איתן מיכאל רואה, מזהה אותך, מחייך, שמח, מאושר, על מה את בוכה?"

אז חזרתי לחייך ולשמוח, לנגן לו בדרבוקה, לתופף לו במקלות תופים, לסובב אותו כמו סביבון, לתת לו לטעום סופגניה, לחבק אותו בלי סוף, לאהוב אותו כמו שהוא, ילד מדהים, אהוב, יפיוף, מלאך שלי...

אני מחזירה אותו לכיתתו, אומרת לו שעוד מעט אני הולכת הביתה ואני אחכה לו בבית.

הוא ישר התחיל להוציא קול של בכי. תגובה מהירה, מדהים.

הגננת כל כך התרגשה, צילמה אותו, התרגשה מכל הלב.

שוב תודה ה' על הטוב הזה שאתה משפיע עלינו, על ההתקדמות של איתן מיכאל, על התקווה שאתה נותן לי שהוא הוא יקום על רגליו ולא אלך למסיבות חנוכה עם כאב בלב.

הוא נרדם מוקדם היום.

הדלקת נרות, שני בני לא מדליקים איתנו. הגדול אצל אבא שלו, הקטן ישן כי הוא נפגע בתאונת דרכים. שוב צביטה בלב.

מסתכלת על אור הנרות המאירים, המאירים סביבם ומגרשים את החושך.

מרגישה שגם אני סוג של נר בעולם הזה. כנראה שהשליחות שלי היא להאיר לאנשים את החושך, וללמוד בעצמי להאיר את נפשי בכל פעם כשקשה.

----------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.