עיצוב לעצבות – טור עיצוב פנים שבועי

מעצב הפנים נפרד מיוסי שריד בטור מקורי במיוחד המוקדש למתים, לבתי העלמין ולפסיכולוגיה האדריכלית של הזיכרון והכאב. עד מאה ועשרים

ישראל לאש - 'פנדה עיצוב פנים' , כ"ח בכסלו תשע"ו

ההלווייה של יוסי שריד
ההלווייה של יוסי שריד
צילום: פלאש 90

ר' שולם ואמו ברכב. כל כך יפה סידרו כאן, היא אומרת. המצלמה מתרחקת וניתן להבחין שהם נוסעים בבית עלמין. אנחנו
תכנון מקום, כל מקום, תפקידו הוא ליהנות בהם בני אדם, ובמקרה דלקמן לא היינו עפים עם 'ליהנות', לא מתוכנן פה חיזיון אורקולי בתלת ממד, אלא להותיר רושם. להעמיק את הרגשות שעולות למבקרים במקום שכזה. לדייק תחושות
מגחכים. ר' שולם יוצא ומנסה לפתוח את הדלת לבובע מלכה. ללא הצלחה. אני ממילא ממשיכה הלאה, היא אומרת. הרכב נוסע והיא בתוכו. ר' שולם מתעורר. זה היה חלום. חסדי ה'. הסצנה הראשונה של העונה השנייה של שטיסל, כמובן.

למה אנחנו מגחכים, למה זה חייב להיות חלום? למה בית עלמין לא יכול להיות מסודר? ויפה, קצת? למה החיים בחו"ל יפים יותר, ואפילו המתים, לא עלינו? זאת אומרת בתי העלמין שלהם?.

מה אתם אומרים? עוד לא יצא לכם לתכנן בית עלמין? שוין, לי יצא.

נו (מכניס ציציות), בואו ננסה.

ראשית נהרהר קצת בבית החיים. פחות כי זה כיף, יותר כי למהות העניין תהיה השפעה מכרעת בנוגע לכל החלטה כמעט: מה תהיה צורת בית העלמין? באילו חומרים נשתמש לדרכים ולגדרות ולשלטים? ואלו צמחים נשתול? האם כל שטח בית העלמין יהיה זהה מבחינה צורנית?

אז נכון שראש וראשון הוא כבוד המת, ואת זאת ודאי שניקח בחשבון, אלא שמבחינה אדריכלית, עיקר הרושם שמותיר מראה בית העלמין הוא עלינו, אלה אשר נשמה באפם. ותכנון מקום, כל מקום, תפקידו הוא ליהנות בהם בני אדם, ובמקרה דלקמן לא היינו עפים עם 'ליהנות', לא מתוכנן פה חיזיון אורקולי בתלת ממד, אלא להותיר רושם. להעמיק את הרגשות שעולות למבקרים במקום שכזה. לדייק תחושות.

ובכן, מהן התחושות שעולות בנו בבואנו לבית עלמין? ישנו כמובן העצב, ואתו הזיכרון והכבוד לנפטר. מתוכם יציאה משגרת
כשאני מנסה לחשוב על צורה הולמת, קופצת לי בראש צורת העיגול. אין לנו כמעגל לסמל את גלגל החיים, ויש בו גם מן הנחמה. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת
החיים שמעניקה פרספקטיבה רחבה יותר עליהם, איפוס המערכת, ואולי גם מעט נחמה. נחמה בצאצאים שהעמיד הנפטר, נחמה בתחיית המתים, נחמה בפועלו של הנפטר, נחמה זוטא בכך שזו דרכו של עולם, ונחמת הזיכרון. כל אחד והנחמה הקרובה ללבו.

בהתאם לכך הולך ומתגבש לנו קונספט. נשרטט אותו בקווים כלליים: בית עלמין כמשל (עדיין. יש לזכור שהמשל רק רומז על הנמשל, לא דוחף אותו בכוח) לכאב שבאבדן, שמתוכו צומחת הנחמה.

כעת, לאחר שיש לנו חזון, נוכל להתחיל לתכנן.

צורה. כשאני מנסה לחשוב על צורה הולמת, קופצת לי בראש צורת העיגול. אין לנו כמעגל לסמל את גלגל החיים, ויש בו גם מן הנחמה. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. אלא שאלה שהלכו, לא הלכו כלעומת שבאו. הם הותירו את רישומם, אם במעשים, אם בצאצאים, ואם בלב. לכן אולי יש מקום לכך שביקור בבית העלמין ייתן תחושה של מסלול מעגלי, אבל כזה שמתקדם, ספירלה. ובהתאם לכך יש להפריד בין הכניסה אליו ליציאה ממנו. היציאה מבית העלמין ראויה למקום משלה, שיהיה גבוה יותר מן הכניסה, מואר יותר, מנחם מעט יותר.


צבעי הכאב והנחמה נמצאים על הספקטרום של השחור והלבן. הצבעים הטבעיים ביותר. הבסיס. ובהמשך לקונספט, נראה שככל שנתקרב ליציאה מבית העלמין, ככל שנתקרב לנחמה, ילך ויתרכך השחור, ילך וילבין
גודל. אם מדובר על מבנה סגור, הייתי רוצה לזקק דרכו את התחושה של הפרספקטיבה הכללית, של המבט הכולל, על ידי הגודל. האדריכלות הגותית מלמדת אותנו שעל ידי שימוש בהגדלת החלל, ומתוך כך 'הקטנת' האדם, נוצרת ענווה, נמיכות רוח. דומני שיש מקום לתחושות האלו במקרה שלפנינו. אולי יש עניין גם לשלב פסלים גדולים, מעוררי הוד, המעוררים כאב אך מעניקים נחמה.

צבעים. נדמה שאין מקום לצבעים רועשים מדי. צבעי הכאב והנחמה נמצאים על הספקטרום של השחור והלבן. הצבעים הטבעיים ביותר. הבסיס. ובהמשך לקונספט, נראה שככל שנתקרב ליציאה מבית העלמין, ככל שנתקרב לנחמה, ילך ויתרכך השחור, ילך וילבין.

חומרים. כשאנו באים לדבר על איפוס המערכת, פרספקטיבה רחבה יותר, אין מנוס מחזרה למקור. והמקור הוא הטבע. לפני השכלולים. וכשאנו אומרים טבע, אנחנו בדרך כלל מתכוונים לאדמה, לאבן, למים ולצומח. אלה שהיו פה ויהיו, לא טרנדים ולא אופנה חולפת. ונראה שאדמה ואבן מסמלים את הנח, את הקבוע, ואילו המים והעץ מסמלים זרימה וצמיחה, מסמלים חיים. נשלב ביניהם. צמחים יכולים גם לשמש לנו תירוץ למעט צבע. כל עוד הצבע בא ממקור חי וטבעי, הוא נסלח (ועל כן הדשא בבתי עלמין מסוימים).

אחרי שיצאנו מתוך חשיבה חדשה על המבנה הבסיסי של בית העלמין לכדי שרטוט כללי שלו, נוסיף דגשים טכניים שלאו דווקא מתייחסים להנחות היסוד, אלא כאלה שעל פי ניסיוננו במצב הקיים, זקוקים לשיפור ולתשומת לב מיוחדת, בקצרה.

  • שילוט ברור יותר וגרפי יותר. אולי אפילו אפליקציה דומיית וויז להתמצאות בבתי עלמין ומציאת קברים ספציפיים.
  • יותר צל.

  • אדמה ואבן מסמלים את הנח, את הקבוע, ואילו המים והעץ מסמלים זרימה וצמיחה, מסמלים חיים. נשלב ביניהם. צמחים יכולים גם לשמש לנו תירוץ למעט צבע. כל עוד הצבע בא ממקור חי וטבעי, הוא נסלח
    עמדת מודיעין אנושי מכובדת.
  • מקום ישיבה ראוי ללימוד משניות והתכנסות.
  • אפשרות יצירתית לאלה שאינם מעוניינים/יכולים לגשת לקבר עצמו, להיות בסמוך אליו בכל זאת. אולי קומה נוספת מעל קומת הקברים?
  • המון פעמים יצא לי לראות קברים מעניינים, שאני בטוח שמאחוריהם ומאחורי הנפטר עומדים סיפורים מעניינים, ואין דרך לדעת. כל שכן כשמדובר בצאצאים הישירים ובקרוביהם, שמה לעשות, ככל שעובר הזמן מתחלפים הדורות, והמידע מתמוסס אִתם. על מנת להעמיק את רושם הזיכרון והחיבור לנפטר, יש לשקול הצבת מידע רב יותר, באיזשהו אופן, אודות הנפטר, בסמוך לחלקה.

והרהור לסיום: בשנים האחרונות, כתוצאה ממחסור במקום, הקבורה בקומות הולכת ותופסת מקום נכבד. וידוע שמבחינה הלכתית ומשאר בחינות אין בעיה בכך, אך ראוי לשים לב לעניין הרגשי, מבחינת משפחת הנפטר והקרובים לו. האם ישנו הבדל בהרגשה של העומד ליד חלקה רגילה, בה הקבר נמצא על האדמה, למטה, והחי מעליו, לעומת הקברים החדשים, בהם לא פעם הקבר מצוי גבוה יותר, ואנו כבר לא מביטים מטה, אלא אפילו מעלה לעתים?

בכל מקרה, שלא נדע עוד צער.

---

מתוך מגזין ערוץ 7